עצמות רבות של מריון מצוי, מכרסם שכיח ביותר בארץ  שאורכו לא עולה על 15 ס"מ, שהתגלו בשדות החקלאיים הקדומים של הביזנטים בנגב, מהווים את העדות הביולוגית הראשונה להיקף החקלאות שפרחה בצפון הנגב לפני כ-1,500 שנים וצבעה חלקים ניכרים ממנו בירוק.  "המריון נפוץ היום בישראל בכל האזור הים תיכוני. בשנים האחרונות, עם התבססות החקלאות בנגב, תחום התפוצה שלו מתרחב דרומה. והנה, בתקופה הביזנטית אנחנו מוצאים עצמות מריונים באזורים שהיום הם צחיחים ואין בהם את התנאים הבסיסיים הדרושים לקיומם. המשמעות היא שהחקלאות הביזנטית הייתה כה מפותחת עד שהיא שינתה את התפוצה של מגוון המינים במדבר", אמר פרופ' גיא בר עוז מאוניברסיטת חיפה, שעומד בראש הפרויקט לבחינת קריסת הערים הביזנטיות בנגב.

במהלך השלטון הביזנטי בארץ ישראל, במאות השלישית עד השביעית לספירה, הוקמו יישובים ביזנטיים ברחבי הנגב – יישובים אלה ננטשו באחת במאה השביעית, עם תחילת התקופה האיסלאמית. העדויות הארכיאולוגית מהנגב, יחד עם כתבים ההיסטוריים מספרים על חקלאות ענפה בנגב באותה תקופה. החפירות הארכיאולוגיות, שבהן נמצאו שרידי טרסות ומפעלי השקיה ואגירת מים, הוסיפו עדויות על החקלאות המפותחת. יחד עם זאת, עד היום, לא נמצאה עדות ביולוגית לעושר חקלאי זה. המחקר הארכיאו-זואולוגי הנוכחי, אותו ערכו תלמידת המחקר טל פריד יחד עם ד"ר ליאור וויסבורד, ד"ר יותם טפר ופרופ' גיא בר עוז מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה, הצליח למצוא את העדות הזו, באמצעות שרידי העצמות שנתגלו בשובכי יונים עתיקים שהוקמו בלב השדות החקלאיים. תוצאות המחקר התפרסמו בכתב העת של החברה המלכותית הבריטית למדעים.

מהנתונים הקיימים כיום, יודעים החוקרים ששני מיני המכרסמים הנפוצים בנגב, הגרביל והמריון נפרדים זה מזה על פי תנאי האקלים והשטח: את הגרביל ניתן למצוא באזורים צחיחים, עם פחות מ-200 מ"מ גשם, בהם הקרקע מורכבת מחול נודד שאינו מכוסה בצמחייה. המריון, לעומת זאת, נמצא באזורים שבהם יש למעלה מ-200 מ"מ גשם, הקרקע לחה ומכוסת צמחייה – ובאופן טבעי, גם רוב החקלאות מרוכזת בהם.

כאמור, שרידי המכרסמים התגלו מחפירת מספר שובכי יונים בשדות החקלאיים שנבנו מסביב לישובים הכפריים שבטה וסעדון. מיקום שובכי היונים מלמד על חשיבות היונה לקיום החקלאות הביזנטית בנגב. אלו גודלו לשם ניצול הלשלשת ששימשה חומר דשן חשוב לזיבול שדות הלס של הנגב שהינן קרקעות דלות במינרלים. אלא שמי שהשאיר לנו את הממצאים החשובים, לא היו היונים, אלא מי שהשתכן בשובך לאחר הסתלקותן של היונים. "בחלק משובכי היונים שחפרנו זיהינו את השכבה בה נהרסו השובכים וננטשו. בדיוק מעל שכבת ההרס התחלנו למצוא שרידי עצמות רבים של מכרסמים", תיאר ד"ר יותם טפר שניהל את החפירה. "מכיוון שעל רובם התגלו סימני עיכול, התברר לנו מיד ששרידים אלו מהווים שאריות הארוחה של עופות דורסים – תנשמות או עופות אחרים – שתפסו את מקומן של היונים לאחר שהשובך נהרס", הסבירו ד"ר וויסברוד ופריד.

מבדיקה של עצמות המכרסמים נמצאו עצמות רבות של גרבילים, אבל גם עצמות רבות של המריונים. כאמור, האתרים בהם מצאו החוקרים את העצמות נמצאים כולם באזורים שכיום הם בעלי ממוצע של פחות מ-200 מ"מ גשם, כשבטה, אף נמצא באזור של פחות מ-100 מ"מ גשם בשנה. הקרקע בכל אזורים אלה היא יבשה ונודדת ולכן לא אמורים להיות בה מריונים. "הממצא שלנו מעיד על כך שהחקלאות הביזנטית הייתה כה מפותחת באזור, עד שהיא שינתה לחלוטין את תפוצת המינים בנגב. המשמעות היא שבאותה תקופה, אזורים שכיום הם צחיחים היו ירוקים, פורחים ומניבים יותר. העובדה שאנחנו מוצאים את עצמות המריונים בתקופה שאחרי נטישת השדות מראה שהשינוי הסביבתי היה כה רב, עד שגם אחרי הנטישה לקח לנוף זמן להפוך להיות צחיח. זה מראה על מידת השפעתה של החקלאות הביזנטית שהמשיכה להשפיע על הטבע גם זמן רב אחרי שננטשה." מסבירים החוקרים.

לדבריהם, ייתכן שבאותה תקופה האקלים באזורים אלו היה גשום יותר ולכן איפשר את הבסיס של החקלאות המרשימה, אולם עדיין נדרשו יכולות טכנולוגיות יוצאות דופן כדי לאגור את המים, לטייב את השדות וליצור סביבת חיים חקלאית באזור. "זו הפעם האחרונה שהתקיימה חקלאות בנגב עד להתחדשות הציונות וההתיישבות בנגב עם חזון בן-גוריון. אנו ממשיכים לחקור את שרידי התקופה בסקרנות ובהתרגשות מתוך ציפייה להמשיך ולגלות מה היו הגורמים והתהליכים שהביאו לקריסת החברה הביזנטית בנגב. אנחנו עדיין לא מבינם למה המערכת החקלאית שהקימו כשלה. זהו נושא שהוא מאוד רלוונטי גם להיום, בעיקר בעידן של שינויי אקלים והצורך להתאים את עצמנו לתנאי הסביבה המשתנים שמביאים להתפשטות המדבריות בעולם ", סיכם פרופ' בר-עוז.