מנער מכור לסמים ועבריין כבד שישב בבתי סוהר, הפך לאיש משפחה מסור המסייע לנכים כאורח חיים ועל הדרך הפך למשקם אסירים אולטימטיבי

גופו המגודל , זרועותיו השריריות, פניו הלא מגולחות, הן אולי העדות היחידה שנותרה מעברו המפוקפק של יבגני מורגנשטרן, בן 44, היושב במשרד קטן ומנהל את העבודה התובענית והמורכבת, כאחראי על ההרכבות ושירות הלקוחות בתמ"ן, מפעל העוסק בהרכבות והתאמות רכבים לבעלי מוגבלויות.
בסוף השבוע (ה-3 בדצמבר) יצוין על ידי האו"ם יום טיפוח וקידום זכויותיהם של נכים ומוגבלים בכל רחבי העולם, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין. בעולם חיים למעלה ממיליארד בני אדם עם נכות כלשהי – שהם כ-15% מאוכלוסיית העולם.
רק מעטים מכירים את סיפורו הבלתי יאמן של הילד מטשקנט, שאביו נפטר בהיותו בן 8 שנים בלבד ובכל חייו הכיר רק עולם אחד: עולם הפשע והסמים. "גדלתי בחברה עבריינית" הוא אומר כמעט בלחש.

יבגני

יבגני איש גדול ממדים, לא גאה בעברו אבל מתמודד איתו לא רע. הקושי האמיתי של יבגני מתחיל בגיל 11שלוש שנים לאחר מות אביו, הוא ראה את אביו החורג שהיה מכור להימורים, נרצח לנגד עיניו על ידי עבריינים אחרים. בהמשך איבד עוד אב חורג.
המהלומות שספג ממש בילדותו סייעו לו לימים להפוך לאדם אחר. כידוע ביום זכויות הנכים הדגש הוא על הכרה בכבודם של ציבור המוגבלים, הבנת צרכיהם וכן הגברת המודעות לשילובם בחברה. יבגני חי את זה מבוקר עד ערב. הוא חי את זה בזכות מקום העבודה שלו בחברת תמן. זו החברה שהפכה את יבגני למי שהוא היום. החברה הזו שמפתחת ומייצרת אבזרים ייחודיים המסייעים לניודם של הנכים והמוגבלים בארץ ובעולם, עזרה גם ליבגני שלא היה נכה פיזית אבל סבל מסוג של נכות רגשית בגלל עברו.
החברה הזו חרטה על דגלה את המטרות שנקבעו באמנה על מנת לסייע לציבור הנכים בתפקוד היומיומי ובשילובם העצמאי בחברה, בעזרת כלים המאפשרים להם התנייד באופן עצמאי. אבל בואו נחזור ליבגני. בגיל 22 הוא עלה לארץ עם אמו וסבתו. הם התמקמו בבת- ים. "המשכתי את חיי הפשע שהתחילו באוזבקיסטן גם כאן. לא ידעתי משהו אחר. לא היה לי אף שום מקצוע", הוא אומר ונשמע כמו מתנצל יותר מאשר מספר.
דמותו של יבגני כלפי חוץ משרה אווירה מסוימת של אימה ופחד. המכרים קראו לו "המקרר". כשהמקרר עמד בפתח מועדוני הבילוי או ההימורים, היה לו קל לזרום אל תוך עולם הפשע הישראלי. "עסקתי בכל. סמים, מכון ליווי, פרוטקשן ועוד", הוא אומר ומסרב לפרט. גם היום 15 שנה מאז שינה את אורח חייו, יש דברים שהוא מעדיף שלא לפרט.
מה משך אותך פנימה במהירות כזו לעולם הפשע?
עבריינות זה כדור שלג. אתה מתחיל בדבר פעוט וזה מתגלגל לממדים עצומים. אי אפשר לעצור את זה. אני ראיתי בזה דרך חיים. הייתי נרקומן ומכור כבד שכבר לא היו לו ורידים להזריק".
מתי התחיל השינוי בחייך?
"בערך בגיל 30. מצאתי את עצמי לבד בעולם. סבתא ואימא שלי נפטרו מסרטן. לא היה לי כלום חוץ מסמים ופשע". הוא עוצר לשנייה וממשיך: "תבין זה משהו שמושך אותך. קשה להשתחרר מזה. למרות שישבתי פה ושם בבתי סוהר לא היה לי שיקום של ממש".
בעשור השלישי לחייו, בשליש האחרון של עוד מאסר שנגזר עליו, הוא כבר היה "מיואש" ולכן החל בתהליך שיקום. "לא היה לי כסף ומשפחה. הייתי הומלס ונשלחתי להוסטל של שיקום האסיר ושם התחיל תהליך שיקומי של שנה ועוד שנת מעקב".
יבגני נשלח לעבוד במפעל יציקה באזור מפרץ חיפה. עבודה קשה ותובענית. "עבודה שחורה. בפעם הראשונה בחיים שלי עבדתי למחייתי מחוץ לעולם הפשע".
מה הרגשת?
"הייתי בשפל של החיים שלי. בלי כסף, בלי משפחה, בלי מקצוע בלי כלום. שמחתי שיש לי עבודה. השקעתי את כולי בעבודה. תבין, בגיל 30 להתחיל הכל מאפס זה לא פשוט. בדרך כלל אדם רגיל יש לו מסלול חיים. הוא מתקדם בחיים. יש לו בסיס כלכלי, משפחה להישען עליה. אדם בוחר את דרכו בחיים בצורה שקולה. אני לא הייתי במצב הזה. אני התחלתי הכל באיחור של 10-15 שנה. לא היתה מאחורי משפחה, לא חברים תומכים, לא ניסיון ולא מקצוע".
יבגני היה נאמן למקום העבודה במפעל היציקה. לאט לאט למד לבצע עבודות פשוטות. יש לו תפיסה מהירה. עברית הוא למד בכוחות עצמו מגיל צעיר. שפתו עשירה, מתובלת בפתגמים ובאמרות. "אני אוטודידקט" הוא מעיד על עצמו.
התפנית הדרמטית בחייו התגלתה רק בדיעבד. במהלך עבודתו במפרץ חיפה, היה חולף מדי פעם, בדרכו לרכוש סיגריות, ליד מרכז ההתקנות של תמ"ן שם עסקו בהתאמת רכבים לבעלי מוגבלויות. "הייתי מביט בקנאה במוסך הנקי והמבריק שלהם ולא פעם חשבתי כמה טוב היה אם הייתי יכול לעבוד במקום כזה. במקום העבודה המלוכלכת במפעל היציקה".
במרוצת הזמן הבין יבגני כי מיצה את עצמו במפעל היציקה. "מקום העבודה היה טוב. היו סבלניים אלי. הייתי עובד ללא בעיות. אבל ראיתי שאין לי לאן להתקדם. לא בשכר ולא בתפקיד והחלטתי לעזוב". יבגני הסביר לבעלים את סיבות עזיבתו. הפרידה היתה בהסכמה וברוח טובה ואפילו את הפיצויים שילמו לו.
ביום שעזב, פרצה מלחמת לבנון השנייה. יבגני ישב בבית וחשש "מה קרה לי? איך עזבתי מקום עבודה מסודר ופתאום תוהו ובוהו. מלחמה", הוא אמר לעצמו. הוא ניסה בכמה מקומות ולא מצא עבודה. בסיום המלחמה הוא הגיע לחברת כוח אדם שם אמרו לו כי בחברה המתקינה אבזרים לנכים, מחפשים עובדים טכניים.
"זה לא היה פשוט. אני זוכר את זה עד היום את מה שקרה. הייתי בטוח שהם יבקשו יוצאי צבא, אנשי חיל אוויר, טכנאים שיודעים את העבודה ולי אין כלום. החלטתי ללכת לראיון ויהיה מה שיהיה. הגעתי לראיון עבודה בתמן וישבתי עם הבעלים ומנהל הסניף והם שאלו אותי: מה אתה יודע? האמת שלא ידעתי כלום. אבל ידעתי שאני חייב להגיד את האמת כדי שלא להסתבך בשקרים. מצד שני ידעתי שאם אני רוצה את העבודה הזאת אני צריך לשווק את עצמי וכמו שאומרים לתבל את המרק".
"אני יודע שני דברים שאני אמין ואני נאמן", הוא אמר ושתק. הוא זוכר ששניהם הביטו אחד בשני היססו מעט ואז אמרו לו שיקבל תשובה. כעבור זמן קצר הטלפון שלו צלצל והוא התבשר כי התקבל לעבודה בתמ"ן. זה היה לפני 11 שנים. תקופה שבה השתנו חייו מקצה לקצה.
"התחלתי כמתקין. לא ידעתי כלום אבל היה לי רצון חזק ללמוד ולעבוד", משחזר יבגני. "החלטתי שאני לפשע לא חוזר ולא רוצה להיות נרקומן אחרי שנגמלתי מהסמים. בתמ"ן ראיתי מחרטות, רתכות, ראיתי שיש כאן ים תפקידים, מקום עבודה שאפשר ללמוד ולהתקדם ובעיקר מקום שעוזר לאנשים בעלי מוגבלויות לחיות טוב יותר. זה לא סתם מקום עבודה, זה מקום שעוזר לאנשים וזה מצא חן בעיני. חיפשתי כל הזמן את המקום שיעזור לי לעזור. שיעזור לי לקבל את מה שאני לא קיבלתי בצעירותי סיוע עזרה הכוונה".
היום יבגני ממלא תפקיד בכיר בחברה. יבגני מנהל צוותי עובדים האחראים על התאמת אבזרים מיוחדים כמו: מערכת היגוי חשמלית, רובוט המוציא ומכניס עגלות נכים לתא המטען של הרכב , ג'ויסטיק חדשני לנהיגה למוגבלים ועוד עשרות אבזרים מתוחכמים, כל אלה נמצאים באחריותו במרכז הייצור הגדול והחדשני של תמ"ן בקיסריה כשבעורף ממתינים עשרות נכים לקבלת כלי הרכב המשמשים להם במקרים רבים כתחליף לרגלים. תחת פיקוחו והוראותיו עובדים עשרות עובדים.
היינו איתו במפעל ההתקנות. "אחי, תעשה את ההרכבה בזריזות" הוא אמר לאחד העובדים ולאחר הוא טפח על השכם, התכופף לעברו מתחת לרכב וסייע לו לפתור תקלה. הטלפון הנייד שלו לא הפסיק לצלצל, וכך גם הטלפון בחדרו, למרות שביקש שלא לעביר לו שיחות. "אני מצטער", הוא אומר לי בכל פעם שהטלפון קוטע את שיחתנו. "יש דברים שחייבים לפתור במידי. אני לא יכול להשאיר אדם מוגבל בלי רכב". יבגני נותן הוראות בטלפון בקול שקט וסמכותי. מדבר בעברית ולעתים ברוסית והכל בנועם וברוגע.
"איזה הבדל בין מה שאני עושה היום למה שהייתי בעבר", הוא פולט ברגע קטן של אושר. "מי היה מאמין שאגיע למקום כזה ולתפקיד כזה", אמר ונראה שאפילו האיש הקשוח והגדול הזה לא מצליח להסתיר את עיניו המזוגגות.
בעלי החברה והמנכ"לים משה אופק ועדי אדלר, האמינו ביבגני מהרגע הראשון. כן זה הם שני המנהלים שהביטו אחד על השני ששמעו את יבגני אומר משפט אחד, שעיקרו "אני אמין", למרות שכבר אז ידעו כמעט הכל על עברו הלא פשוט. הם האמינו בו וקידמו אותו. "לימדו אותי הכל על המקצוע. שלחו אותי לקורסים, סמכו עלי וקידמו אותי בתפקידים. זו היתה הרגשה טובה. כשיש לך בטחון שמישהו סומך עליך אתה מחזיר לו בעבודה", הוא מסביר את קליטתו בתמ"ן.
אבל יבגני לא הסתפק בג'וב הבכיר בתמ"ן. הוא החליט שעליו לעזור לאנשים נוספים שהגורל דרדר אותם לעולם הפשע. יבגני חיפש בעיקר יוצאי ברית המועצות לשעבר שהיו במצבו והביא אותם לעבודה בתמ"ן. "זה היה בשיטת חבר מביא חבר. שמעתי שיש מקום פנוי וחיפשתי אנשים לויאליים ונאמנים. עד היום לא טעיתי בבחירת האנשים האלה. למרות עברם הם נקלטו בעבודה ללא בעיות ויצאו מעולם עבריינות".
לצד רבים שנקלטו, שלושה עובדים כאלה עזבו במהלך השנים את תמ"ן ופתחו עסקים פרטיים קטנים. "אני בקשר איתם. הם עובדים ומפרנסים בכבוד. שומרי חוק", הוא מעיד ומגלה שמבחינתו הדבר הכי חשוב בשיקום זה להחזיר מישהו למסלול חיים נורמלי. "זו משימה קשה הרבה יותר מסתם למצוא לו עבודה לרגע".
איך הם מגיעים אליך האסירים המשוחררים?
"תראה, אנשים שמעו עלי .זה עובר מפה לאוזן. אנשים משם שראו שיצאתי מהפשע והסתדרתי באים ומבקשים עזרה. אני בעקרון לא מלווה כסף. אני אומר להם רוצים להרוויח תלכו לעבוד. אני אעזור לך להיקלט בעבודה אבל לא אתן לך כסף. אני מרגיש מי האדם שמבקש ויודע לזהות אם הוא יצליח בעבודה או לא".
תוך כדי הצליח יבגני להשלים את המהפך האישי והפך לאיש משפחה עם בת זוג ושני בנים. היום הוא הפך למאבחן של אסירים שרוצים להשתקם. הוא יודע היטב מי יכול לשנות כיוון ומי לא. הוא מוכן לתרום מניסיונו לכל מי שבאמת רוצה לעשות את השינוי".
ומה המטרות האישיות שלך?
"להתפתח במקום שנתן לי את הזדמנות של פעם בחיים. כל עוד אני נושם אני אתן את כולי למקום הזה ולאנשים האלה. לעובדים הקטנים, ולמנהלים הגדולים. תמן זה הבית האמיתי שלי".