כשלארין חליל, בת 25 מהמועצה המקומית כאוכב אבו אל-היג'א, מגיעה אל עבודתה כאחות במחלקת ילדים א' בבית החולים "רות" לילדים ברמב"ם, היא מגשימה חלום. מאז שהייתה בת תשע נכנסה ויצאה מהמחלקה, שם הייתה מטופלת כל ילדותה במחלת סכרת הנעורים. שנים אחר כך סגרה מעגל כשהגיעה שוב אל אותה המחלקה, הפעם כאחות שמטפלת בילדים. "אני זוכרת שהייתי מסתכלת על הצוות שטיפל בי כילדה וכנערה, אחיות ורופאים, ואומרת לעצמי שיום אחד זאת תהיה אני", משחזרת חליל, "כשהגיעה ההזדמנות לעבוד בילדים א' ברמב"ם פשוט לא האמנתי שזה באמת קורה. אותו בית חולים, אותה מחלקה, אבל עכשיו אני בצד המטפל".  

עם סיום לימודי הסיעוד ב-2014, עבדה חליל במרכז הרפואי שיבא שבמרכז במשך שלוש שנים, אך כל הזמן חיפשה דרך לשוב אל בית החולים שהיה לה לבית שני במשך כל כך הרבה שנים. "כשחזרתי לרמב"ם זה היה כמו מסע בזמן", היא מספרת, "הכרתי הרבה מהאחיות והרבה מהרופאים עוד מהתקופה שהייתי מטופלת, כולל פרופ' נעים שחאדה שהיה הרופא שלי בזמנו וניהל את המחלקה שבה אני אחות היום. אני עובדת במחלקה כבר יותר משנה, ועדיין מתרגשת כל יום מחדש. זאת תחושת סיפוק גדולה".

גם לעינת ברקאי (35, תושבת חיפה) החיבור כאחות העובדת ברמב"ם היה טבעי. בשלוש וחצי השנים האחרונות היא חלק מצוות הסיעוד של המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים, אחרי שבמשך שנים הייתה רגילה להגיע לרמב"ם בכובע המטופלת. "אני סוכרתית מגיל 7, ומהיום הראשון במשך 28 השנים האחרונות, אני מטופלת ברמב"ם", מספרת ברקאי, "גידול שפיר שהתגלה אצלי בעבר הוביל אותי גם לאשפוזים במחלקה הפנימית ובכירורגיה כללית והחוויה הזו חשפה אותי לאופן שבו אחיות מסייעות למטופלים ועד כמה העבודה הזו חשובה. אחרי שעשיתי שני תארי M.A, האחד בביטחון לאומי והשני במנהיגות ציבורית, ושימשתי כמרצה באוניברסיטת חיפה, החלטתי שהייעוד שלי נמצא בתחום הסיעוד ועשיתי הסבת אקדמאים. אין ספק שהמעבר ממטופלת למטפלת הוא משמעותי בתפיסת העבודה שלי ובמה שאני מרגישה במחלקה בכל יום. להיות אחות זה הרבה מעבר לעבודה. זאת שליחות".