בס"ד

דִבְרִי תּוֹרָה ב-א' דפסח (שחל בשבת)

ט"ו בניסן תשע"ט (20/4/2019)

מאת אברהם הללי עו"ד.

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, קהל קדוש.

הַכֹּל בְּסֶדֶר

הַכֹּל  בְּסֶדֶר הָיָה  וְנִלְמַד לֶקַח  מְהֵעָבָר

הַכֹּל בְּסֶדֶר  וְדַע כִּי סִפּוּּר זֶה  הָיָה כְּבַר

וְכִי יְצִיאַת  מִצְרַיִם זֶה סִפּוּר יָשָׁן נוֹשָׁן

זֹאת לְהַזְכִּיר לַ"יוֹרְדִים"מַשֶּׁקָּרָה מִזְמָן

לָזֶה הַמִּשְׁתַעֲבֵד בַּנֶּפֶשׁ וּמִשְׁתַעֲבֵד בַּגּוּף

לָזֶה שֶׁשַׂם חֵרוּתוֹ  בִּידֵי שׂוֹנְאִים חָסוּף

שֶׁיֵּדַע שֶׁזּאֹת בְּחִירָה לֹא גְזֵרָה מִשָּׁמָיִם

לְמָעַן יַחֲכִּים שּׁלֹּא יִהְיֶה נֶעֱקַץ פַּעֲמָיִם

וּכִי קְרִיאַת הַהַגָּדָה מִדֵּי שָׁנָה מַזְכִּירָה

כָּל מַשֶּׁקָרָה לַיּוֹרְדִים  מֵרָצוֹן וּבְהַכָּרָה

וְאָנוּּ אֶת כּוֹחֶנוּ בָּאָרֶץ נֵדַע הֵיטֵב לְאַמֵּץ

כֹל שֶׁצָרִיךְ פֹּה מִדֵּי שָׁנָה לְבַעֵר הֶחָמֶץ

פֶּסַח, כי הקב"ה פָּסַח על בתי העברים במכה העשירית

אָנוּ קוראים בהגדה מדי שנה בשנה לאמור: מִתְּחִלָּה עובדי עבודה זה היו אבותינו", לאל שאבותינו עשו את אשר עשו המצרים מה הפריוילגיה שיש לישראל , כי הרי: "הללו (בני ישראל) עובדי עבודה זרה והללו (המצרים) עובדי עבודה זרה, כי הרי אין ההבדל ביניהם? אמרו: אלו (המצרים) מְרָצוֹן ואלו (העברים) מְאֹנֶס. לכן במכה העשירית  ב"מכת בכורות" הכה ה' למות כל בכורי מצרים ופסח על בתי העברים ולא פגע בבכוריהם, והקב"ה המשיך להפלות את ישראל גם על הים: אלה (העברים) נִצְלוּ וְאֶלֶּה (פרעה וחילו) טֻבְּעוֹ בים. הקב"ה כאן נהג כפי שצונו  לעשות שלוש פעמים בתורה "מכה תחת מכה". כי הרי פרעה ויועציו קִיְמוּ גזרתו לפיה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוה וכל הבת תחיון. לפיכך הקב"ה נהג בהם "נפש תחת נפש" . על כך נשמע קטרוג רב על עם ישראל במרוצת הדורות, בדבר קיום: "עין תחת עין שן תחת שן" וגו', ברם הקב"ה השתיק כל מקטרג ואמר לו: כי הרי ביציאת ישראל טרם נתנה תורה.  לכן ישראל נהג מנהג הגויים: "נפש תחת נפש". משנתנה התורה שפעל פה, נקבע כי כל עונש, קשה כקל צריך להיות  מושתת על הליך שיפוטי ולהמירו ככל האפשר בפיצוי לניזוק . למדנו מפי חז"ל כי "כלל עין תחת עין" לא יושם אף לא פעם אחת ותמיד פורש ברוח המפעמת בתנ"ך כולו, שנלמדת מהתלמוד. חכמי התלמוד הקדימו את נקיפות המצפון של "הנאורים" מאומות העולם, וקבעו "עין תחת עין", אינו אלא חיוב ממון, כלומר מתן פיצוי כספי וזה נלמד מן הדין הַמְדַבֵּר על פיצוי כספי למכה בהמת חברו. ללמדך ששיקולי הפיצויים בעד הנזק גוברים בבית המשפט על הכעס והנקמנות. חכמינו ז"ל יָדְעוּ שֶׁאֲלִמּוּת גוררת אֲלִמּוּת . לכן  מחוקקי ישראל הלכו בעקבות חכמי ישראל ז"ל ועשו בלי תַלְיָנוּת. ומצאו ערך רב לכתוב: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – כי על ידי שתיקתכם תנצחו במלחמה. כדי למנוע ניצול התשלום הכספי מהעשירים שיש להם ממה לשלם, תמורת השִניים השבורות והעיניים המנוקרות והרגליים הקטועות ובכך לצאת נקיים, נקבע כי בנוסף לפיצוי הכספי יענש הפוגע בזדון בחברו גם בשלילת חרותו.

הסמלים בחג המצות הוא חג הפסח.

השה שהקריבו אותו בני ישראל לה' נקרא "קרבן פסח". לוקחים את השה ב-י' בניסן ומקריבים אותו בי"ד בניסן וזה חל על כל עדת בני ישראל. וזה אשר נתן ל"חג המצות" השם "חג הפסח". הקרבת השה כקרבן בסמוך ליציאת ממצרים משמשת נקמה במצרים, ש"השה אלילם" וכמעשה תגמול לסבל ולשעבוד שהמצרים שעבדו את ישראל נשחט שה ודמו נמרח על משקוף הבית של בתי בני ישראל, בהיותם יושבים לסדר פסח ואוכלים בשר השה בחפזון, צָלִי באש, זאת כדי להדגיש את החפזון של בני ישראל בצאתם ממצרים, כשמקלם בידם וצרורותיהם על שכמם, ובצקם לא החמיץ. נשוב להזכיר לקהילת יוצאי אר"ץ את מנהג הקהילה בפתח קריאת ההגדה אורזים את שני מצות וביניהם מחצית המצה שנשארה מ"יחץ"  בצרור ואוחזים ת הצרור ביד ימין ושמים אותו על כתף שמאל ואומרים: מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׁמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם וּבְנֵי יִשְרָאֵל עָשׂוּ כּדְבַר מֹשֶׁה. (בא-יב/לד) בסוף אמירת הפסוק המסובים שואלים את מחזיק הצרור : מנין אתה בא והוא עונה:  ממצרים.  ולאן אתה הולך  הוא עונה: לירושלים.  ומה היא צדתך עונה : מצה ומרור.  קרבן הפסח נאכל על ידי מנויו ולא על ידי הכהנים כיתר הקרבנות. על קרבן פסח נתוספו פרטים אחדים הקובעים כי: "כל בן נכר לא יאכל בו". אך עבד וגר יאכלו ממנו רק לאחר שימולו וְיָסֶבֹּו סביב שולחן סדר פסח. הותנה הדבר במילה כי המילה היא אחד הסמלים המובהקים של היהודי .   

שם "חג הפסח" נתוסף לשם המקורי "חג המצות"

קרבן הפסח הוא שהטביע שם "חג המצות", שהוא אחד משלושת הָרֶגָלִים שנצטוה עם ישראל לקרוא אותם במועדם, כ"חג הפסח". כפי שכבר נאמר זה בהשפעת הקרבן שמקריב  עם ישראל ערב "יציאת מצרים". יש הסבורים כי מאחר וקרבן הפסח הוא חובה המוטלת על כל בית אב, ובלעדיו קיום "חג המצות" איננו שלם,  לכן סבורו אלה שאין מניעה מלקים מצות קרבן פסח גם בימינו אלה. לא עושים זאת כיון שהקרבת הקרבן צריכה להעשות במקדש אשר הוא חָרֵב . בשנת 1257 רצה רבינו יחיאל מפריס לעלות לירושלים ולהקריב קרבן פסח, אך לא נסתייע הדבר בידו. כך גם סבר הרב צ.ה. קלישר בשנת 1831 ברשות מכובש ארץ ישראל המוסלמי "מחמד עלי" וזה לא נעשה. והיו עוד גדולי ישראל באותה תקופה כמו רבי עקיבא איגר, והחת"ם סופר ואחרים סברו שסברו שאפשר לקים מצות קרבן פסח, אך דבר זה נשאר בבחינת וכוח בין חכמים. לעומת זאת "השומרונים" מקימים מצוה זו על הר גריזים (בשכם) , כי הם רואים עצמם צאצאי יוצאי מצרים שנכנסו עם יהושע לארץ והקימו את המשכן בשומרון והמקום נתקדש עליהם, אלא מבחינה היסטורית אינם מזרע ישראל , הם הובאו לשומרון על ידי מלך אשור מבבל וּמִכּוּתָה – עיר בגבול עֵילָם, וממקומות אחרים והושיבם בשומרון במקום בני ישראל שעלו ממצרים וקדשו את הר המוריה בירושלים כמקום הקדוש שבו נבנה בית המקדש ובו הוקרב קרבן הפסח. לכן יש אסמכתה כפי שנאמר עליהם: "ככם (הכונה לאותם עמים שמלך בבל הביא לשומרון) נדרוש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסר מלך אשור המעלה אתנו פה"(עזרא ד/ב)  השומרונים טוענים כי  הם שרידי עם ישראל שעלה ממצרים שֶׁקִּדְּשׁוּ את השומרון על פני ירושלים. כי הרי הם מקריבים קרבן הפסח מדי שנה בשנה במקום מושבם. הם נקראים "שומרונים" בגלל ישיבתם ב"שומרון" ובקדשם אותו על פני ירושלים כשם שבני בני ישראל (בני יעקב-שבטי ישראל ) נקראים "יהודים" מהיותם תושבי יהודה. ונאמר שוב ושוב שעם ישראל "עם איתן וביתו כאן" ולארצו הוא תמיד נאמן  כפי שמסופר בהגדה בעת ובזמן.      

נַתְחִיל לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר לְמַעַן יֵדַע כֹּל יְהוּדִי

שֶׁמִּצְוַת קְרִיאַת הַהַגָּדָה הוּא אֵרוּעַ יִחוּדִי

וְכִי הַסִּפּוּר בָּהַגָּדָה מַתְחִיל בַּאֲבִיב בְּנִיסָן

שָרִיר וְקַיָּם וְתִפְאַרְתּוֹ לֹא פָּסָה עִם הַזְּמָן

כִּי הַהַגָּדָה הִיא שֶׁל עָם עָתִיק נוֹעָז

הוּא מַגִּיד עֲבָרוּ בְּסַפְּרוֹ עַל הַיְּצִיאָה דְּאָז

עִם מִשְׁאֲרוֹתָיו עַל שִׁכְמוֹ וְהָחֹפֶשׁ לוֹ זַרָּז

וּבְחָלוֹף עִנּוּיָיו וְסבְלוֹתָיו עִם חָלוֹף הַזְמָן

אַף שֶבָּצֵקוֹ לֹא הֶחֱמִיץ לֹא החֱמִיץ קָרְבׂן

זֶה סוֹד קִיּוּמֵנוּ כְּעָם אֵיתָן

מַה טּוֹב  וַּמה נָּעִים  שֶׁבֶת אָחִים מְסֻבִּים

לְהוֹדוֹת לַלּוֹחֲמִים בַּשְׁעֲרִים עֲלֵינוּ שׁוֹמְרִים

וּבְקַיְמֵנוּ סֶדֶר כְּהִלְכָתוֹ כֹּל אֶחַד וּמִשְפַּחְתּוֹ

כַּמְצֻוֶּה בַּתּוֹרָה וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ* אֶת תִּפְאַרְתּוֹ      *שמות יג//ח

בְצֵאתוֹ וּבוֹאוֹ וְנִשְקוֹ אִתּוֹ

נוֹסִיף עוֹד מִשֶּׁלָּנוּ  פֵּרוּשׁ וְטַעַם

לָהַגָּדָה שֶׁאוֹמְרִים מִפַּעַם לְפַעַם

וְנֹאמַר זֹאת בְּהַדְרַת עַם

כְּהָא לַחְמָא עַנְיָא     זֹאת הִיא הַמַּצָה

דִּי אָכֲלוּ אַבְהָתְנָא    פַּת שֶׁלּא הִחְמִיצָה

בְּאַרְעָא  דְּמִצְרַיִם     אָז כַּעֲבָדִים  עֲדַיִן

וּבְצֵאתֶנוּ מֵעַבְדוּת    אִמֵּצְנוּ לָנוּ הַפְּדוּת

וְנָטַשְנוּ אֶת מִנְהֲגֵי הַגָּלוֹת

אַף קָרְבָּן פֶּסַח בְּשֶׂה   לַמְרוֹת שֶׁצִּוָּנוּ מֹשֶׁה

  וְהַמּוֹרָשָׁה בְּטַעַם טוֹב   בְכֹל בָיִת בִקְהִלַּת יַעֲקֹב

נָשִׂים תּוֹרָה עֵץ חַיִּים לָנוּ   וְתִהְיֶה הִיא תּוֹחֶלת חַיֵּינוּ

וה' יָגֵן  תָּמִיד עֲלֵינוּ   אַף בְּיָשְׁבֵנוּ וּבְקוֹמֵנוּ

וּנְסַיֵּם הַהַגָּדָה בִתְפִלָּה לְאֵל חַי רָצוֹן

וְנַחְגּוֹג בְּשִמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן

וּנֹאמַר אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן