בס"ד

דרשות השבוע ויקהל –פקודי (פרה) –מקאם ביאת
כ"ג באדר תשע"ח (10/3/2018)
מאת אברהם הללי עו"ד.

שבת שלום! קהל קדוש.

הַדֵּעָה הַרוֹוַחַת

לַחְשׁוּשִׁים וַהֲפָצַת שְׁמוּעוֹת  נִשְׁמָעוּ

נֶחֹשֶׁת כֶּסֶף וְזָהָב וְדִבְרֵי עֶרֶךְ  נִגְרָעוּ

שָׁמְנוּ וְרַוְחוּ  כֹּל הַקְּרוֹבִים לַצַּלַּחַת

בְּאֵין דִּוּוּחַ תִהְיֶה זֹו הַדֵּעָה הָרוֹוַחַת

מְסוֹר דִּין וְחֶשְׁבֹּון וּרְוֶה נַחַת

אֶלֶּה פִּקֻדֵי מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אָמַר מֹשֶׁה

הִקְהִיל עָם וְעֶדָה  וְדִוַּח עַל הַנַעֲשֶׂה

הִקְדִּים מַלְעִיזִים וְגָם כֹּל הַמְרַנְּנִים

זֶה הָיָה אָז בַּמִּדְבַר מִזֶּה עִדָּן עִדָּנִים

וְאֶת כֹּל הַלַּחְשׁוּשִׁים הֵזִים

זֶה שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה פֵּרַט מַגְבִּית בְּדוּחַ

וּמָנַע בְכַךְ לַזּוּת שְׂפָתָיִם וּרְעוּת רוּחַ

אַף כִּי שַׂם  אוֹתוֹ ה' עַל בֶּיתוֹ נֶאֱמָן

הוּא גָּם בָּחַן אֶת מַעֲשָׂיו מִזְמָן לִזְמָן

לְהַרְאוֹת כִּי לֹא הָיָה חַמְדָּן

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו.

הקמת המשכן במדבר נחשב אמנות למעשה מחשבה מעשה גדול כשלעצמו, לא רק בגלל יעודו כמקדש בו נעשית עבודת האלהים (הקרבת קרבנות) כדי לשבח ולהלל את האלהים על הטובה שעשה אז עם עמו ישראל, אלא בגלל עבודת הָאֻמָּנוּת שנעשתה בהקמתו ובכל פרט ופרט בתוכו, בעמודיו ובאדניו ועוד. המשכן נעשה על פי דברי הקב"ה בסיני אל משה. לא בכדי התורה משבחת את עושי המלאכה ואת החכמה הרבה שהיתה דרושה לכך שנאמר: ראה קראתי בשם בצלאל בן-ארי בן-חור למטה יהודה, ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה(לא/ב,ג) אלא שלא נפקד מקומם של הנשים בעשיה שנאמר: וכל אשה חַכְמַת לב בידיה טוו…(ויקהל לה/כה) מבלי שנצטוו בעוד לאנשים היה צריך לומר: כל איש אשר ידבנו לבו (כה/ב) מכאן שהיה צריך להפעיל מעין לחץ מוסרי על האנשים(הגברים) באמירה "כל איש" כמחויב התוספת ככל אשר ידבנו לבו, באה לרכך החובה. ואילו הנשים עשו זאת ללא אומר ודברים. הדברים על תרומת הנשים הם גם נאמרים גם כדי לצין שהנשים גם לא נטלו חלק בחטא העגל, כי אולצו על ידי בעליהן לתת תכשיטיהן לעשיית העגל הם נפרקו מעליהן למרות רצונן. קראנו זאת בשבת שעברה. שבחן של הנשים נמשך גם בפרשת המרגלים שם לא הסכימו ללכת עם האנשים שלהם שאמרו : נתנה ראש ונשובה מצרים (במדבר יד/ד)  תרומת הנשים לחברה בשאלת נחלת בנות צלפחד, שעמדו על זכותן לנחלה בפני משה וגרמו לתקון הדין שמתיר הורשת נחלה אבות לנשים כשאין בנים .

ההתנדבות היא יסוד כוחו של עם ישראל.

עם ישראל לא היה יכול להתקיים בקרב העמים כשהיא מפוזר ומפורד במשך קרוב לאלפיים שנים, לולא היתה ההתנדבות ו"האחוה" בלעז- הסולידריות בקרב כל אחד ואחד מבני עמנו בכל אתר ואתר בעולם. ההתנדבות ובולידריות שמרו על שארית הפלטה גם בארץ ישראל אחר החורבן. כך נשתמרו הערים ארבע ערי הקודש (הידועות כארבע ארצות) החשובות של ממלכת ישראל ויהודה שהן: ירושלים, חברון, טבריה וצפת. אלה מבני עמנו שנשארו בערים ואשר כונו "הישוב היהודי בארץ", יש גם כאלה שכללו את יבנה במסגרת הישוב היהודי בארץ כי בה רבן יוחנן בן זכאי, חידש את ישיבת הסנהדרין. מדובר בתאריך הופעת האיסלאם. אחזקת הישוב היהודי בארץ נתאפשרה בזכות תרומות בני עמנו שישבו מחוץ לארץ ישראל ומשם שלחו תרומותיהם לישוב היהודי. עצם קיומן של ערי הַקֹּדֶשׁ והישוב היהודי, מנעו מהאיסלאם שנוסד כ- 622 שנה אחרי הנצרות בשנת  1416 למנינם, כידוע האיסלאם התפשט בכיבושיו האכזריים על כל ארצות המזרח התיכון: על אַשּׁוּר, בבל, ארם נהרים, ארם צובא, ארץ הלבנון- פיניקיה  ומצרים , האיסלאם נולד במכה ומדינה שהן כיום בערב הסעודית והמפרץ הפרסי . האיסלאם בכיבושיו הקים ישויות מדיניות שלטוניות בארצות שכבש (פָּתַח כלשונו) ואף המליך מלכים והקים ממשלות וצבא, לא היה יכול לעשות זאת בארץ ישראל. מאז חרבו יהודה וישראל עד לחידוש קוממיות ישראל בתש"ח,  זאת הודות לבני עמנו שישבו בארץ ונהלו חייהם כישות מדינית כשבראשם עמדו מנהיגים שנהגו כאדוני הארץ. זכותם של המתנדבים בעם והתורמים כל אחד ככל אשר ידבנו לבו, כאמור בפרשות "תרומה", וב"כי תשא" וב"יקהל פקודי", הם היו לחיזוק כוח עמידתו של עמנו והם סוד קיומו בשנים שלא היה בארץ ממשל ישראלי מבני עמנו. אנו יודעים כי "יהודים" שאבותיהם יצאו מ"יהודה" לגולה, שמרו על אמונים ל"יהודה" היא ארץ ישראל, במטרה מוצהרת יום יום בתפילות לחדוש ימינו כקדם, דהיינו חִדּוּשׁ קיום הישות המדינית של מלכויות יהודה וישראל.  

משה מכנס את העם למחרת יום הַכִּפּוּרִים.

שתי הפרשות ויקהל פקודי עוסקות בסיום עבודת המשכן ובהשלמת הקמתו, וחנוכתו בראש חדש ניסן, דהיינו שנתיים לאחר יציאת בני ישראל ממצרים. ברם משה מקהיל (מכנס) את העם למחורת יום הכפורים כשהוריד את הלוחות השניים מהר סיני ושם אותם עם שברי הלוחות הראשונים, בארון הברית בתוך קודש הקודשים באהל. המשכן שהוא הנושא העיקרי בפרשות של השבוע לא היה הסיבה היחידה שמשה הקהיל את העם כדי לאמר לו: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אֹתָם.(ויקהל לה/א) הוא גם אמר מה הם הדברים שיש לעשותם והתחיל ישר בדבר הרביעי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'…(ויקהל לה ב). משה בקש בכך לומר כי למרות קְדֻשַּת המשכן הוא אינו דוחה שבת. ובהמשך עבר ללא תעשה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם …(לה/ב) וכהמשך לַדִּבֶּר הרביעי על שמירת שבת לאמור:שָׁמוֹר (זָכור) אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי-שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה … שם לא נאמר "לא תבערו אש וגו'…", אלא כיון שנאמר כֹּל מְלָאכָה, זה כולל איסור הבערת אש בשבת כי היא אחת משלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. אמר אותה משה כאן כדי לסלק כל ספק, פן תאמר למען הקמת המשכן מותר לעשות מלאכה בשבת, כיון שאין להבעיר אש בשבת אפילו בעשיית המשכן שהוא מקדש, קדושתו אינה דוחה שבת. שלא כמו "פיקוח נפש דוחה שבת". אני רואים כי משה הקהיל את העם לא רק לַחֲנֻכַּת המשכן, אלא גם כדי למסור דין וחשבון על הנחשת הכסף והזהב וחמרי ערך אחרים שנתרמו על ידי העם להקמת המשכן ונמסרו לו. חשוב היה למשה שהעם ידע שאין מקום ל"לחשושים" ששמע בבחינת לשון הרע. משה בקש לומר לעם כי הוא לא נהנה ממה שנתרם למשכן. קם ומסר דין וחשבון וסילק כל ספק. באותו מעמד גם שבח את העם על נדבנותו הרבה מעבר לנדרש שנאמר: מרבים העם להביא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אשר צווה ה' לעשות אותָהּ.(לו/ה) זה גרם לכך שמשה צווה לאמור: איש ואשה אל יעשו-עוד מְלָאכָה לתרומת הקדש וַיִּכָּלֵא העם מֵהָבִיא.(לו/ז) על כגון זה אמר משה  בברכתו לעם ישראל:" אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ". (דברים לג כט)

חובת כל אחד לִטּוֹל חלק במשא .

בשבוע שעבר בפרשת כי תשא דובר על משמעות הַפֹּעַל נשא, מובאת כאן עוד משמעות לְפֹעַל זה משמעות של  "נשיאה בעול". וכאן מדובר על  "עול בטחון ישראל", שעל כל אחד מישראל לשאת חלק בו. לא בכדי נצטווה משה לפקוד את כל יוצאי צבא מבני עשרים שנה ומעלה (במדבר כו/ב) עשה זאת כדי להכין אותו למלחמות המצפות לעם בדרכו לארץ כנען, משה פקד אחד עשר השבטים כיוצאי צבא ואת שבט לוי פקד לעבודה כמו "יחידה מסייעת" בימינו. בטחון ישראל מטיל חובה על כל אחד מהעם, לשאת בנטל זה, בהצטרפו לשרות בטחון ישראל, כי הרי כל ישראל ערבים זה לזה, והערבות ההדדית היא המייחדת את ישראל מן העמים. הערבות ההדדית התחילה מיד לאחר יציאת מצרים במהלך ההליכה במדבר ובטרם התיישב ישראל בארץ שאלהים הורישה לו. מספר המתפקדים יוצאי  צבא היה אז שש מאות ושלושה אלף וחמש מאות וחמישים נפש. חובת השירות כיוצא צבא חלה על כל אחד ואחד ואין נפקא מינא במה הוא עוסק, בבניה, בתעשייה, באקדמיה, או בתלמוד תורה. אין האדם בישראל בן חורין לא לשאת חלק בעול בטחון ישראל. הסכנה מצד אויבי ישראל, איננה מבדילה בין אדם לאדם מבני עמנו, לדידם כולנו בני מות. לבסוף נמצאה דרשה מלפני יותר מאחת עשר שנה ובקטע השירי בה נמצא סיכום לפרשות אלה שמובא ככתבו וכלשונו. מתברר כי האקטואליה אינה משתנה ולרוב דומה.

וְזֶה אֲשֶר נִכְתַּב  בְּשַׁעֲתוֹ שָׁם בְּרַם הַדְּמוּיוֹת הִתְחַלְפוּ הַפַּעַם

שַׁלְהֶבֶת נָפְלָה בִּשְלִיחֵי הַצִּבּוּר  לִחֲכָה הַכֹּל וְהַטֹהַר נִמְצָא קָבוּר

כִּי הַמְּמֻנֶּה עַל הָאוֹצָר וְהַמַּעְיָן   בָּא אֶל הַמַּעְיָן וּבָאוֹצָר יָדוֹ טָמַן

וְזֶה שֶׁמֻנָה כְּנֶאֱמָן עַל הָאֱמוּנָה  בְּמִין חָטָא כְּשֶׁבַת יִשְׂרָאֵל הוֹנָה

וְהַדִּבֶּר לֹא תִּרְצַח חֶלְקֶנוּ שָׁכַח   וּכְהֶרֶף עַיִן אִישׁ אֶת רַעֲיָתוֹ רָצַח

מִשְפָּט וָצֶדֶק  וְאַהֲבַת הָאָדָם    הִתְנַדְפוּ וְגָם מַצְפּוּן הָאָדָם נָדַם

אָכֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לְתִקּוּן עִוּוּת   לֹא לְתָרֵץ שְׁחִיתוּת בְּדִבְרֵי שְׁטוּת

לָשׁוּב לִפְקוּדֵי  וּלְמוּסָר הַשְׂכֵּל  לִנְהוֹג כְמֹשֶׁה וּמַעֲשֵׁי עַוְלָה לְסַכֵּל

הוּא סִלֵּק סָפֵק  וְדוֹפִי מֵעַצְמוֹ  הוּא בָא אֶל הָעַם מָסַר דּוּחַ לְעַמּוֹ

לְפִיכַךְ נֶלֵךְ לִלְמוֹד תּוֹרַת וּנְשַׁנֵּן  נִתְחַסֵּן בָּהּ וְהִיא כְּבַר עָלֶינו תָּגֵן

לְקַיֵּם הַכָּתוּב בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת  לוֹמַר רַק אֶת הָאֱמֶת וְלֹא לַחֲשׁוֹת

אַף אִם הָאֱמֶת קָשָׁה וְכוֹאֶבֶת מַעֲשֶׂה פֶּשַׁע אֵין לְכַסּוֹת
הָבָה נִתֵּן לְטַחֲנוֹת הַצֶּדֶק לִטְחוֹן דַק וְעֲבַרְיָן לֹא לְרַצּוֹת .