בס"ד

יום ראשון של פסח

י"ד בניסן תשע"ח (10/4/2018)

מאת אברהם הללי עו"ד.

שבת שלום ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, קהל קדוש.

הֵם וְאָנַחְנוּ

נִשְׁלַח מִכָּאן בְּרָכָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֵי שָׁם

לְכֹל  אֶלֶּה אֲשֶׁר טֶרֶם יַצְאוּ וְשָׁבוּ לְאַרְצָם

נַזְכִּיר לָהֵם כִּי בְּפֶסַח יָצָאנוּ לְחֵרוּת מִשָׁם

שֶׁרַק בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָם יַבְטִיחוּ לְיַלְדֵּיהֶם עֲתִידָם

כִּי הֲרֵי רַק בְּצִיּוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נִהְיוּ עַם

וְעוֹד בְּרָכָה מִן הַמָּקוֹר נֹאמַר גָּם

תִּזְכּוּ  לְשָׁנִים רַבּוֹת  נְעִימוֹת וְטוֹבוֹת

וְשֶׁלֹא יַצְלִיחוּ אוֹרוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְכַבּוֹת

כִּי הִיא שֶׁעַמְדָּה לַאֲבוֹתֶינוּ וְלָנוּ  תָּמִיד

וְהִיא שֶּתַּעֲמוֹד לָנוּ וַעֲמִידָתֶנוּ זוֹ תָּעִיד

וּבְאֱמוּנָתֶנוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים נַרְעִיד

וְזֹאת לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹח רַק בְּאֱמוּנָתֶנוּ

עֲמַדְנוּ תָּמִיד מוּל אֶלֶּה שֶׁבִּקְשׁוּ לְכַלּוֹתֶנוּ

וּבְאֱמוּנָתֶנוּ יוֹשֵׁב יִשְׂרָאֵל  בְּאַרְצוֹ יָצִיב

כִּי עַמֶּנוּ אֶת טוּבֵי בּנָיו עַל אֶרֶץ זוֹ הִקְרִיב

וְהֵם לְעַצְמָם יָרֵעוּ וה' לָנוּ מֵיטִיב  

הִנָּה הִגִּיעַ מוֹעֵד וְהַכֹּל עָרוּךְ וְרָאוּי לְשֶׁבַח

חָמֵץ אַיִן וְיֵשׁ אַרְבַע כּוֹסוֹת יָיִן וּפֶסַח בַּפֶּתַח

בּעוֹד צָרֶנוּ עַל הַגָּדֶר בְּהֶבֶל פִּיו מִתְהַדֵּר וְאָנוּ כָּאן

נִקְרָא הַהַגָּדָה נְקַדֵּשׁ נִסְעַד וּנְסַיֵּם בְּהַלֶּל וַאֲפִיקוֹמָן

וְהֶם כְהֶרְגְּלָם יַחֲמִיצוּ אֶת הָעֵת וְהַזְמָן

נס יציאת מצרים .

כאשר בני אדם משתלבים וחיים בצותא , לא ניתן להפריד ביניהם , אלא אם הם שונים זה מזה.  אם בני אדם מאמצים לעצמם את שפתם ומנהגיהם של אלה שחיים בקרבם ונטמעים בהם במובן של התבוללות, אין הם נפרדים זה מזה. לכן סופר יציאת מצרים הוא ספור של מעשה נסים, זאת  מפני שבני ישראל נטמעו במצרים, והיו חלק מהמצרים במנהגיהם ובאמונתם. שנאמר : מתחלילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים (הושע כד)  לפיכך צריך נס היה כדי להפרידם מן המצרים כיחידה לאומית אחת ולהוליכם אל יעד נעלם. משה שנשלח למלא משימה זו על ידי אלהים נסה להוציא עם מקרב עם. ספק אם משה בלי עזרת מעשיהם הנפשעים של המצרים היה מצליח לאחדם ליחידה לאומית אחת אז באו המצרים :  וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה (דברים כו/ו) . וזה נטע אלהים בלב פרעה ובלב אנשיו לעשות כדי לגבש את בני ישראל לקבל את משה כמצילם מעבדות מצרים ופרעה הפיל אימה על המצרים בְּאָמְרוֹ: והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו והעלנו מן הארץ (שמות א/י) . העוינות והרדיפות הם תורמים למנהיגים להעיר את היושבים בנכר מתרדמתם. התפנית הזאת נחשבת  נס שאיננו בשליטתנו, האדם כאן מופעל על ידי כח עליון למטרה שלה נועד הנס. מכאן הנס נשלט על ידי בורא האדם, האדמה והסדיר את היום ואת הלילה ואת הזמנים שרק בנס ניתן לשנות מסלולם, וזה שקרה לחזקיהו המלך, כאשר חזר השעון עשר מעלות אחורנית. צריך שיקרה הבלתי אפשרי ואכן יציאת מצרים אין אח ורע בתולדות העמים .

ההגדה מספרת שדרך לחרות קשה וארוכה

קריאת ההגדה  שנכתבה בכל השפות של כל תפוצות ישראל, בצד הנוסח העברי המקורי, זה לא בכדי, זה כדי שבכל שנה נשוב ונספר ביציאת מצרים , ספור שכבר ידוע לכל אחד הקרוב למסורת עוד מילדותו, אלא שזה נכתב בנוסף לעברית לשפה הנהוגה במקום , כדי שיזכר תכנה היטב כמו שירה חביבה , שרוצים לשוב ולזמרה, וזאת כמו שנאמר בה והגדת לבנך. חובה על כל אחד מאתנו לשנן את היציאה מעבדות לחרות, כדי שלא ירצה אחד מאתנו לשוב לעבדות כמו זו של מצרים ובמלים אחרות "להשתעבדות" לכסף, לתאוות מכל הסוגים ובראשם תאוות הבצע. ולדעת כי הדרך מחרות המתוארת בירידת יעקב ובניו למצרים לתור אחרי החומר, לעבדות,  זה היה ענין של כמאתיים שנה. ובתולדות העמים וחיי הנצח, זה זמן ששוה בארכה בפחות מיממה. יש להניח שיוצאי מצרים לא הסבו לשולחן כשלנו, אלא שהם זכו להתגלות רוח האלהים על הר הקטן בהרים במדבר. התגלות זו אצלנו משוחזרת בסדר שקבעו חכמינו כך שכל יוצאי ירך יעקב לזכור את המעמד ההוא כשכלנו מסבים לספר במעמד ההוא ששם הסתיים בנדידה של ארבעים שנה במדבר וכאן מסתיים בחלק אחת משעות הלילה. אחרי סעודה דשנה כשטוב לבנו ביין ובשירת ההלל לה' על אשר עשה לאבותנו ולנו כל הזמן ובימינו בדרך לחרות בארץ שהובטחה ונתנה לנו על ידו, כאדון כל הארץ.

מעבר מאבל ליום טוב מסמל את חגי ישראל

לא בכדי נאמר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם . ונזכרו בהקשר לפסוק זה שלושה מועדים , חג המצות , חג השבועות וחג הסכות. ויתר המועדים נקבעו על ידי עם ישראל בעצמו אשר גם הם כמו המועדים שבתורה , מסמלים זכרון לארועים שהתרחשו אחרי היציאה ממצרים : היציאה ממצרים היא חג המצות – הפסח ומעמד הר סיני חג השבועות שמתרחש שבעה שבועות מן היציאה ממצרים, וחג הסכות להזכיר לנו את הישיבה של יוצאי מצרים במבנה עראי בסכות ארבעים שנה במדבר . ברם לישראל התרחשו עוד ארועים שראשיתם עצבה וסיומם טוב .

תחילה חרבן בית המקדש  וחנוכתו מחדש זה  החנכה. ושוב איום ההשמדה של גולי יהודה בפרס , מסמלים אותו בפורים  והאחרון באיום השמדת ישראל בעולם ובארצו שמוליד העצמאות . אל כל המועדים האלה תחילתם באבל וסופם שמחה. מלחמת המכבים וחרבן בחנוכה  קבלת היתר להשמיד יהודי פרס ומדי שמסתים בפורים  ושואת  השמדת ישראל ונסיון מלחמת השמד על ידי ארצות ערב והעצמאות . מכאן של כל חג מתחיל בזכרון לנסיונות השמדת עמנו שמסתיים בנצחיותו של עמנו , וזה שנאמר מאבל ליום טוב. ומי שאיננו נותן לחג העצמאות , אינו נותן חשיבות לגחי ישראל מדרבנן ויתכן גם ביחס לרגלים מן התורה. לפיכך באמרנו תורה צוה לנו משה מורשה , כולל הכל , כולל מדרבנן ומחכמתם , שתורתם שבעל פה נתנה למשה מסיני ועברה בגינים לחכמי הדורות בכל דור ודור כבני סמכא בדין החוק והמשפט  ואם הקב"ה איננו חפץ בכך, לא היה נותן לאלה כח לפסוק הלכה ולהוליך את עמנו לפיה לאורך הדורות .

והרי דברים שנכתבו לפני כעשר שנים.

קִיָּמְנוּ   סֶדֶר הַפֶּסַח  כְּהִלְכָתוֹ זֶה אֶצֶל זֶה אוֹ כֹּל  אֶחַד בְּבֵיתוֹ

קָרָאנוּ  אָת הַהַגָּדָה בְּהַטְעָמָה  בְעֶרְגָּה לֶעָבָר בְּמַנְגִינָה  נְּעִימָה

אַחֲרֵי  מִשְׁאָרוֹתָם   בְּסִבְלוֹתָם שֶׁשָׂמוּ כֹּל הַמְּסֻבִּים עַל שִׁכְמַם

פַּתְחוּ הַמְסֻבִּים בִּקְרִיאַת הַסִּפּוּר   וְרֹאשׁ הַמִּשְׁפָּחָה נוֹטֵל רְשׁוּת הַדִּבּוּר

כְּדֵי לְהַגִּיעַ  מָהֵר אֶל הַסְּעוּדָה   סִפַּרְנוּ בַּיְצִיאָה כַּכָּתוּב בַּהַגָּדָה

כְּהָא לַחְמָא עַנְיָא     כְּמוֹ זֹאת הַמַּצָה

דִּי אָכֲלוּ אַבְהָתְנָא    פַּת שֶׁלּא הִחְמִיצָה

בְּאַרְעָא  דְּמִצְרַיִם     אָז כַּעֲבָדִים עֲדַיִן

וּבְצֵאתֶנוּ מֵעַבְדוּת    וְזָכִינוּ אָז לְחֵרוּת

הִקְרַבְנוּ פֶּסַח שֶׂה    כְּפִי שֶׁצִוָּנוּ מֹשֶׁה

  בַּתּוֹרָה בּהַר סִינַי    שְקִבַּלְנוּהָ בְּלִי תְּנַאי

תּוֹרָה עֵץ חַיִּים לָנוּ   וְרַק לַמַּחְזִיקִים בָּה

כִּכְתָּבָהּ  וְכִלְשׁוֹנָה   כִּי לָנוּ אֶרֶץ  נוֹשָׁנָה

  שֶׁשׁוּב לֹא נִטְּשֶׁנַּה    כִּי אֵין טוֹבָה מִמֶּנָּה

וּמִדֵּי  שָׁנָה בַּסֶּדֶר    נָשׁוּב לְסַפֵּר וּלְהַדֵּר

בִּיציאת מִצְרָיִם וְשׁוּב נְקַדֵּשׁ בְּיָיִן

וְנִבְנֶה וְנִבָּנֶה וְנַעֲשֶׂה יֵּשׁ מְאָיִן