בס"ד

פרשות השבוע מטות-מסעי

כ"ו בתמוז תשע"ח (14/7/2018)
מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש

מִדְּיָן וְיִשְׂרָאֵל

יוֹשְׁבֵי הַמִּדְבַּר נָעִים וְנָדִים הֶמָּה  בַּמֶּרְחָב

הֵם  הַמִּדְיָנִים שֶׁהַּמֶּרְחָב לָהֵם עִיר מוֹשָׁב

הַעֹשֶׁק עִקָר  פַּרְנָסָתָם וְהַגְּזֵלָה  אֻמָּנוּתָם

קָנוּ אֶת יוֹסֵף ומְכָרוּהוּ לַמִצְרִים כְּמַרְכֻלְתָּם

וְהֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעַם

הַחֶשְׁבּוֹן עִם מִדְיָן פָּתוּחַ וְיָד עַמֶּנוּ רוֹשֶׁמֶת

וּבְצַו אֵל עֶלְיוֹן נַעֲשָׂה יִשְרָאֵל אֻמָּה נוֹקֶמֶת

נָקַם בַמִּדְיָנִים כִּי פִּתּוּ יִשְרָאֵל לִמְעוֹל מַעַל

לִנְטוֹשׁ אֱלֹהָיו וְלִסְגּוֹד לְאֱלִיל  מִדְיָן לַבַּעַל

וְנִתְפַּתָּה יִשְרָאֵל וָּמַעל שַׁעַל שַׁעַל

וְהַמִּדְיָנִים-הַיִּשְׁמֶעֵאלִים לֹא חַדְלוּ  לִרְדּוֹף

נָדְדוּ מִמִּדְבָרָם לְהַצִּיק לְיִשְׂרָאֵל לְאֵין סוֹף

וְמִלְחֶמֶת נָָקָם בְמִדְיָן בְּעִתָּהּ לֹא נִמְצָא מָזוֹר

וּמֵאָז עַמֶּנוּ צוֹעֵד קָדִימָה וּמִדְיָן נָסוֹג אָחוֹר

בְּתִתּוֹ לְתַאֲוַת  הַדָּמִים דְּרוֹר

מלחמת נקמה-נקמת ה' או נִקְמַת ישראל   

בכל מלחמות ישראל מהיציאה ממצרים עד לירדן ירחו, לא נמצא בַּלֶּקְסִיקוֹן שלו המושג "מלחמת נקם", עד לפרשת מטות. כי כבר נאמר שהנקמה מולידה שנאה והיא איננה רצויה, אלא אם המלחמה נכפית על ישראל בצו עליון כפי שזה קבל ביטוי במטות. להוציא את מעשהו של פינחס שקנא לאלהים וקם והרג שני בני אדם כאשר זנו בפרהסיה להכעיס, ישראל לא לחם מלחמת נקם.  והנה בפרשה העוקבת פרשת פינחס במטות מופיע שוב המושג מלחמת נקמה, והפעם אלהים אומר אל משה : נְקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים (לא/ב) . אף על פי שמשה נצטוה הוא על ידי אלהים לנקום נקמת בני ישראל, משה נהג אחרת בבואו לבצע את צו האלהים באמרו לעם : החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין (לא/ג) ההבדל בשני הנוסחים בולט. בעוד אלהים אמר למשה נְקֹם "נקמת בני ישראל", משה אומר לעם לנקום נקמת ה'. השוני בכינוי שנתן למלחמה לפי המדרש כבא לומר לאלהים:  רבונו של עולם, אם היינו ערלים או עובדי עבודה-זרה או כופרים במצוות , לא היו שונאים אותנו ואינם רודפים אחרינו, אלא בשביל תורה ומצוות שנתת לנו , הילכך "הנקמה לך". המלחמה במדין היא מלחמת-מצוה שישראל נצטוה  בה לעשותה עוד בטרם ילך  משה לעולמו שנאמר : נְקֹם נִקְמַת בני ישראל מאת המדינים אַחַר תֵּאָסֵף אל עמיך (לא/א,ב) אשמת המדינים שהכשילו את ישראל בכך שהפקירו את בנותיהם לִזְנוּת במחנה ישראל, שהחטיאו אותם ונענשו על ידי הקב"ה,  במגפה בקרב העם שבה מתו ארבעה ועשרים אלף (כה/ט) מלשון הכתוב ברור כי משה איננו נוטל חלק במלחמה זאת בעצמו, שלא כמנהגו בלכתו לפני העם, כאן הוא   שלח את האחרים והוא עצמו לא נצטרף שנאמר: וישלח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם (לא/ו)  והוא  עצמו אינו יוצא איתם למלחמה, והשאלה מדוע כך נהג משה כשמדובר במלחמת נקם – מלחמת מצוה. מדוע משה לא  יוצא בראש העם ושולח אחרים להלחם, והמדרש מנמק זאת בכך, שמשה בא למדין בּבָרְחוֹ מפרעה ושם נתגדל והיה לנביא המוציא ישראל ממצרים, וממדין נשא לו אשה, מכאן שלא רצה  הוא עצמו להלחם במדין אישית , ולהיות כפוי טובה, כיון שזו מצות מאת האלהים עשה הוא מצוה זו בהוציאו  את ישראל להלחם במדין .

משה המנהיג לא התמהמה במילוי המצוה  

רואים אנו כי משה,למרות שלא נלחם בעצמו במדינים מפני כפיות טובה, לא התמהמה בקיום המצוה. למרות שידע כי בסיום מלחמה זו הוא יסים את חייו שנאמר: נְקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים אַחַר תֵאָסֵף אל עַמֶּיךָ(לא/א,ב)  היה משה יכול, לא להזדרז ולקים מצות אלהים זו, שהיא מלחמת מצוה שכל  יוצאי צבא מבני 20 ומעלה, נוטלים חלק בה, ובכך היה מעכב את מיתתו. משה העדיף למות ובלבד שישראל ינקום את נקמתו מהמדינים שכאמור הזנו את ישראל וכתוצאה מכך מתו ארבעה ועשרים אלך מבני ישראל במגפה. קם מיד משה והוציא מתנדבים למלחמה זו שנאמר: וַיִּמַָסְרוּ מאלפי ישראל  אֶלֶף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא (לא/ה) . אף על פי שיודעים אנו כי דור המדבר לא עשה נחת רוח למשה וגם לא לאלהים, לכן נגזר עליו ולמות במדבר ולא להיכנס לארץ,  בכל זאת רואים אנו כאן מעשה אצילי מצד המתנדבים לצאת למלחמה (שנים עשר אלף יוצאי צבא שנבחו לצאת למלחמה) זאת כי ידעו ידעו שבמילוי המשימה וּבְגבְרָם על המדינים תסתים המשימה ומשה ילך לעולמו, המדרש בא והוסיף  דבר לשבחו של דור זה, בכך שאותם שנים עשר אלף מתנדבים, שֶׁחוּיְלוּ היו צריכים להמסר –  וַיִּמַסְרוּ , והמדרש אומר על כך: מלמד שנמסרו על כורחם מפני חובתו של משה,  לפי שתלה הכתוב מיתת משה בנקמת מדין, אמרו ישראל, נלך למלחמה על מדין וימות משה? ונמנעו מִלֵּילֵךְ. אמר לו הקב"ה למשה : הטל גורלות על השבטים והם נמסרים מאליהם אלא כיון שדור זה חִבֵּב את משה, למרות כל התלונות שלהם לאורך כל הליכתם במדבר, התחילו מתחבאין, אף על פי כן נמסרו על כרחן- וַיִּמַָסְרוּ.  ומשה מצרף את פינחס בן אלעזר "הקנאי" אליהם שנאמר: וישלח אתם אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס בן אלעזר (לא/ו)  על צירוף פינחס נאמר: "מי שהתחיל במצוה הוא גומרה", כיון שהוא (פינחס) השיב את חמת האלהים והכה את המדינית הוא יגמור מצותו, על ידי הצאתו עם המתנדבים בעם למחלמה במדין.  

הישיבה בארץ זכות ולא חובה

הרוצה לראות עצמו חלק מעם ישראל , עליו לשבת בארץ ולא בנכר, אף אם לכאורה החיים שם נראים נוחים יותר ופחות מטילים חובות, כגון להגן על הארץ ולעשות בבנינה והפיכתה לארץ זבת חלב ודבש לתושביה, כולל הַגֵּר הַגַּר בתוכה. לכן הבוחר לרדת מן הארץ ולשבת בנכר כי נדמה לו שטוב לו שם , אינו אלא משלה את עצמו, כי שנאת ישראל טבועה בעמי הארצות והישראלי וא לצנינים בעיניהם . ובין לילה  הופך כל אחד מעמי הארצות מידיד לצר ושונא, שלוטש עיניו בישראלי בביתו וברכושו , כי הוא סובר שהישראלי גזל אותו וחי באושר ובעשר על חשבונו, זאת תורת שנאת ישראל. כאן אנו מתחילה התופעה של ויתור על הישיבה בארץ. משגבר ישראל על מדין באו בני גד ובני ראובן אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה ואמרו: אם מצאנו חן בעיניך יֻתַּן את הארץ הזאת (ממזרח לירדן מחוץ לגבולות הארץ ) לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן. (לב/ב,ה)  בכך בני גד ובני ראובן ויתרו על נחלה בארץ נחלת ישראל מהירדן מערבה, זאת כיון שצברו עושר ורכוש, כאותם יורדים שהזכרנו אותם קודם לכן, זאת התאוה לעושר ולצבירת הון. והמדרש מתאר זאת באמרו: שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל  הוא "קֹרח" שנאמר עליו "עשיר כקרח", כיון שנאמר שהארץ פתחה פיה ובלעה אותם ואת רכושם.  ואחד מאמות העולם הוא "המן" שעליו נאמר כי שקל עשרת אלפים ככר כסף אל גנזי מלך אחשורוש. ושניהם אבדו מן העולם , למה?  לפי שלא היתה מתנתן מן הקב"ה, אלא הם היו חוטפין אותה להן, וכך אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול, וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ, לכן גָּלוּ תחילה מן השבטים, שנאמר :וַיַגְלֵם לראובני ולגדי ולחצי מנשה (דה"י א, ה/כו) ומי גרם להם להפריש עצמם מאחיהם? מקניהם הוא עָשְרָם. לכן משה נזף בהם: האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה (לב/ו) למעשה בכך "תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה'(לב/ז) למעשה הם מתגדרים ברכוש שאין בו ברכה, זה המקנה הרב שנפל בידי ישראל במלחמת מדיון. בא חִנַּם ילך חִנַם. דברים אלה קשורים להתנחלות בעבר הירדן המזרחי, שהם מעדיפים חבתם לממון על פני חבתם וחובתם  לארץ.

תּוֹשְׁבֵי הַמִּדְבַּר  הַפַּעַם כְּצֶאֱצָאֵי יִשְׁמַעאֵל

הוּא מִדְיָן שֶׁנֻצַח וּמוֹסִיף לְהַצִיק  לְיִשְׂרָאֵל

וְיֵש כָּאֶלֶּה מִבְנֵי עַמֶּנוּ שֶׁלֹּא יֵדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ

שֶצָּרֵינוּ לֹא לְבִנְיָנָם דּוֹאָגִים אֶלָּא  לְחָרְבָּנֵנוּ

וּכְבַר הָיוּ דְבָרִים  מֵעוֹלָם מוּטָב זֹאת שֶנֵּדַע

אִם נְאַחֵד שׁוּרוֹת הַיָד שֶׁתּוּרַם עֲלֵינוּ תִּגָדַע

וְנוֹסִיף לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת וְאֵין לַבְּנִיָה חֲלוּפָה

וְיָדֶנו לְשָׁלוֹם לֹא תּוּרַד חַרְבֶנוּ תֵהֵא שְׁלוּפָה

לוּ טַרְחוּ יִשְׁמַעֵאלִים-הַמִדְיָנִים בְּנֵי הַמִּדְבַּר

לְעַיֵּן הֵיטֵב בְּמִקְרָאָם* יִוכְחוּ שֶׁזֶה אַלָּא**גָזַר  * בקוראן ** אלהים

שֶׁזּוּ אֶרֶץ לְיִשְרָאֵל נִתְנָה וּבָהּ  בָּנוּ מִקְדָּשָׁם

וְהַכַּעְבָּה בְּמַכָּה וּבְמִָדִינָה קִדֵּשׁ לָהֵם נְבִיאָם

וְאִם הַדֵעוֹת חֲלוּקוֹת  עַל כךְ עֲדָיִן בְקִרְבֶנוּ

מַה נָלִין עַל אֶלֶה הַמְבַקְשִׁים מִפּהֹ  לְעָקְרֵנוּ

אָמְנָם תָּמוּ מַסְעֵי הַמִּדְבַּר אַךְ הַמַסַּע נִמְשַׁךְ

אֶפְשָׁר גָּם לִזְכּוֹר שֶׁמֹּשֶה עַל כֹּהֶן מִדְיָן סָמַךְ

וְהִשְׁתִּית אֶת הַשִּׁלְטוֹן  עַל הַפְרָדַת רָשׁוּיוֹת

לוּ יְהִי וְיִלְמְדוּ גָּם הַיִשְמְעֵאלִים זֶה לַעֲשׂוֹת

וְלֹא יִהְיֶה צֹרֶךְ בְּעוֹד מִלְחֲמוֹת מצְוָה  וְנָקָם

וְיַשְתִּיתוּ עֲתִידָם עַל בנְיָנָם וְלֹא עַל חָרְבָנָם