בס"ד

פרשת אחרי מות בצאת חג פסח תשע"ט

כ"א וכ"ב בניסן תשע"ט (26 ו-27 לחדש אפריל 2019)
מאת אברהם הללי עו"ד.

שבת שלום. קהל קדוש.

שָׁבִים לַשִּׁגְרָה

תָּמוּ יְמֵי הֶחָג  וְאָנַחְנוּ שָׁבִים לַשִּׁגְרָה

שָׁבִים שׁוּב  לְאַרְבַעַת הַבָּנִים בִּמְהֵרָה

כְּשֶׁהֶחָכָם כְּהֶרְגְּלוֹ  יוֹדֵעַ לָמָּה וּמַדּוּעַ

וְהָרָשַׁע מוֹסִיף הוּא לִנְהוֹג מִנְהַג צָבוּעַ

וּשְׁנֵי הַבָּנִים הַנּוֹתָרִים שָׁם

אֲלֵיהֶם מִתְלַוֶּה לוֹ הַבֶּן הַשְּׁלִישִׁי הַתָּם

וּלְצִדּוֹ מִתְהַלֵּך  שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל גָּם

אָכֵן זֶה קוֹרֶה בְּתוֹם חַג שָׁבִים  לַשִּׁגְרָה

כְּאִלּוּ מְאוּם לֹא קָרָה לְקֻלָּא אוֹ לְחֻמְרָא

כִּי הֲרֵי עָשִׂינוּ כָּל חֲמִירָא

מוּטָב אֵיפֹא מִדֵּי פַּעַם  לָקוּם וּלְפַשְׁפֵּשׁ

לִשְאוֹל אִם זֶה טוֹב מַדּוּעַ עֲדָיִן פְּגָם יֵשׁ

וּמַדּוּעַ הַמְדַּקְדֵּק בִּקִיּוּם מַעֲשַׂיו

מֵת מוֹת קְדוֹשִׁים לַשַּׁוְא.

על אִסְרוּ חג ומהותו  

נאמר: אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. יום "אסרו חג" חל אחרי כל אחד משלוש הרגלים:  חג המצות חג השבועות וחג הַסֻּכּוֹת "לאסור פרושו "לקשור" "חג" הוא ה"קרבן"-"השה" או "הכבש" שמקריבים אותו כְּקָרְבָּן על המזבח קָשׁוּר ב"עבותים" דהיינו ב"חבלים", לבל יברח ואז לא נֹאכַל בשר הקרבן אחרי החג אחרי "המועד". ויש אומרים כי זה היום הנוסף בחג המצות-הו חג הפסח. ובחג הַסֻּכּוֹת הוא "שמיני עצרת" ובחג השבועות הוא יום שני של גוֹלָה. בישראל מקימים אותו כהזדהות עם יהודי הגולה. השנה הזאת היום השביעי של חג המצות-פסח נופל ביום ששי של השבוע. ובערב שבת אמור להתחיל "אסרו חג". בגלל השבת נדחה למוצאי שבת וליום ראשון . והרינו לדבר פה על אסרו חג של פסח ומקדישים לו פרק זה. יום זה איננו אחיד אצל כל קהילות הספרדיות המזרחיות בישראל. למשל אצל הקהילה המוגרבית – מרוקנית ידוע בכנוי "מִימוּנָה". על מקור שם אסרו חדג זה לא הכל תמימי דעים אפילו הקהילה המוגרבית – מרוקנית. יש ומיחסים הכינוי מימונה לבן מַיְמָון הוא הרמב"ם –  "הרב משה בן "מַיְמוֹן", המכונה הנשר הגדול שהיה גם מנהיג ורופא נולד בימי הביניים בקורדובה בספרד. למעשה המושג "מַיְמוּנָה" בערבית פרושה "מבורכת" והכונה לשנת "שפע וברכה". ומידיעה אישית בחלב (ארם צובא) נהגו לברך אחד את השני בברכה בערבית כך בעלת משמעות קרובה: "סַנְתַּךּ חַ'צְ'רָה מִתְל אִז-זִיז" ומַצליפים קלות על כתפו של הזולת בַּאֲלֻמַּת שִׁבּוֹלִים ירוקה. התרגום לעברית  "שתהא שנתך ירוקה כמו "זיז" – ה"זיז" הוא סוג של פרפר זעיר ירוק מאד, וַאֲלֻמַּת הַשִּׁבּוֹלִים מרמזת על "קְצִיר חִטִּים" המבשר את חג השבועות, כידוע כבר סופרים הָעֹמֶר ממחורת יום חג ראשון של פסח. לפני כשלוש-עֲשָׂרוֹת גם יהודי כֻרְדִסְטָאן, דברו על אסרו בכינוי "סַהֲרָנָה" מלשון "סַהַר" או "יָרֵחַ". צריך גם לצין בהקשר זה  את "אסרו חג" של סֻּכּוֹת הנקרא "שמיני עצרת" שהוא יום חג לכל דבר. בא"י נתן ליום זה כינוי  יחודי – חג "שמחת תורה" .     

הכהנים והקרבנות שמסמלים קרבה לאלהים

פרשת שבת זו העוקבת שביעי של פסח, ענינה "קרבנות" ו"קרבה לאלהים" והאירוע הטרגי שפקד את אהרן במות שני בניו, שנועד להביאם אל  קרבת אלהים שנאמר: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו(טז/א) גם אסף שבתהלים, שנחשב אחד מצאצי קרח, אמר: ואני קרבת אלהים לי טוב. (תהלים עג/כח). בעוד קרבת בני אהרן נסתימה במיתתם, קרבת אסף,היה לדידו  דבר מהותי וחיוני . התשובה לכך נמצאת בגוף המעשה של בני אהרן, שהכניסו "אש זרה אשר לא צוה אתם" (י/יא)  כלומר עשו דבר שלא נצטוו לעשתו. מכאן למדים, שעל האדם הרוצה בקרבת אלהים, לפי תורת ישראל וחכמיה, עליו לעשות מה שנצטוה לעשות ולא מעבר לזה. לפי הכלל הידוע "כל המרבה גורע". רבי רחמים בן עטר (אחד מחכמי המגרב) בספרו "אור חיים" אומר: הא למדת ממות בני אהרן, שלא טוב לעשות מעבר למה שהאדם נצטוה לעשות כדי להיות קרוב לאלהים. יש גם משמעות נוספת למושג "אש זרה" שבפרשה, והיא שצריך לקים את מצות התורה שבכתב ובעל פה ולא להוסיף דבר על כך. יש גם סוג של "אש זרה" שמסמלת את משמעות ה"שִלּוּשׁ" שבנצרות (האב הבן ורוח הקדש). כומר נצרי אחד נשאל : איך אתה  מישב את האמירה ה' אחד לשילוש הנוצרי, אמר להם תוך התחכמות: הביטוי "אחד" משמעות צירוך השלושה לאחד. לפיכך נאמר,  שאין להוסיף או לגרוע ממה שנכתב בתורה על שתי צורותיה בכתב ובעל פה ולו קוצו של יוד . רש"י בטא זאת כך: "זה ראה וקדש" בּפֶרוּשָׁיו על "פָּרָה אֲדֻמָּה", ועל אסור צמר ופשתים יחדיו ובקשר לא תזרע שדך כלאיים וכדומה. כי הגויים המקטרגים אומרים בלדלוג לנו: מה  לכם הַחֻקִים המוזרם האלה? כפי שכבר נאמר לא פעם במסגרת זו, הכונה כאן לתקופת של אחרי חורבן מלכויות יהודה וישראל, אשר בה כבר היתה אבחנה ברורה בין "חוק" רו  מצוה שבתרי"ג המצוות, לבין "חֻקָּה" זה כולל חוק מדינה, שניתן לביטול ולחקיקה מחדש, ברוב אקראי רגיל לבין חֻקָּה שנקבעה בתורה ולא ניתנת לשינוי או ביטול אלא על ידי הריבון המחוקק הוא בורא עולם וכ"חקת" מדינה על ידי רוב מיוחס.                  

סמיכות דיני ערית ליום הכפורים

על סמיכות דיני ערית ליום הכפורים נאמר בפרשנויות שונות, יען כי בשני המועדים מדובר ביו היתר ב"כִבּוּשׁ הַיֶּצֶר" בעיקר בדיני עריות ובדיני אישות. הבעל מצווה לכבוש את יצרו העז ולהמנע ממגע עם אשתו. יום הכפורים הוא יום מבחן של יכולת האדם גם להתגבר על יצר האכילה והשתיה על יצר הדִבּוּר-(דברי חֻלין) ועל היצר המיני ובראש ובראשונה כלפי אשה – אשתו או כלפי אשה שהיא שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ שנאמר:  לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה'.(יח/ו) חיב בכִבּוּשׁ יהֶּצֶר עם אשת האב (הכונה לזו שאיננה אמו), כי הם שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ של אדם, לא כל שכן שאסור לשאת אחות אשתו ולהפכה ל"צרתה" (ضرّه لها) שנאמר:  ואשה אל אחותה לא תקח לִצְרוֹר (מלשון "צָרָה" או צִ'רָּה בשפה הערבית) לגלות ערותה עליה בחייה. (יח/יח). והעיקר הוא: אל תִּטָּמְאוּ בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם.(יח/כד). בעתו כונו הדברים לגויים שהיו בעת מתן תורה, לכן נאמר :  ולא תקיא הארץ אתכם. (יח/כח). לא בכדי פרשת "קְדֹשִׁים" עוקבת בשנה לא מעוברת את פרשת אחרי מות. כי בה אומר הקב"ה אל משה: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם. (קדושים יט/ א ), זאת כדי להבדיל בין ישראל שקבל את התורה , לבין העמים אשר דָּחוּהָ וחיו באמונתם, אשר בחלקה הגדול סותרת את הכתוב בתורה מסיני. תחילה עשתה זאת הנצרות ובעקבותיה עשה זאת האיסלאם, שתי הדתות בטלו את כל המצוות אשר לא היה נוח להם לקים וקבעו להם מצוות או חֻקִּים אחרים במקומם. לכן נאמר על ידי חכמים על מצוות התורה: "זה ראה וקדש", אל תוסיף על הכתוב בתורה ואל תגרע ממנה, אפילו קוצו של יוד. גם ישראל שקבלו את התורה אינם רשאים לשנות או לתקן (כמו הרפורמים) או לבטל דינים כדי להתאימם לרוח הזמן. אותו דין חל על כל חקיקה שחוקק אותה "רִבּוֹן" דהיינו "העם" על ידי נבחריו, לא יהא אדם רשאי לבטל חוק כי לא נוח לו לקימו ולא לחוקק חוק שיתאים למטרותיו. כל אדם מישראל  חיב לנהוג לפי הכלל : זה ראה וקדש. חשוב לצין כאן כי היו שנים מגדולי האמוראים שאמרו ביחס לכתוב בתורה שבכתב לעומת התורה שבעל פה, כי התורה שבעל פה היא חלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב, ולשתיהן צריך לתת יחס שוה. ראוי לדעת שעם ישראל נהג לפי התורה שבכתב אך גם שבעל פה במשך אלפי שנים. כי התורה שבעל פה מקורה בתןרה שבכתב. צכאן התורה שבעל פה, עברה מדור לדור הלכה ונתגבשה מפסיקה ופירוש הכתוב בתורה שבכתב על ידי חכמים, שסמכותם בקרב העם לא היתה מוטלת בספק ולמעשה פסיקתם הפכה לתקדים לפי הולכים זו ה"הלכה". גם בימינו פסיקת בית המשפט מחיבת את בתי המשפט הנמוכים מהם, ופסיקת בית המשפט העליון מחיבת כל בתי המשפט הנמוכים ממנו. כך הוא  הדבר בפסיקת חכמינו ז"ל במשנה ובתלמוד לפי התורה שבכתב, הידועה כ"הלכה פסוקה" ועל זה אנו מזהירים ואומרים:

יִשְרָאֵל הֱווּ זְהִירִים פֶּן יִפְתֶּה לְבָבְכֶם וְסַרְתֶּם

לְחוֹקֵק לָכֶם חוֹק וּמִשְׁפָּט שֶׁיִּהְיוּ  נוֹחִים לָכֶם

כִּי אֵין לָלֶכֶת אַחֲרֵי נְטִיַּת הַלֵּב וְחוֹק לְהַתְאִים

הֲרֵי נֶאֱמַר יִקּוֹב הַדִּין אֶת הַהַר רַק אוֹתוֹ נָרִים

יען כי

אַךְ וְרַק בָּזֹאת יִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר  עַמֶּנוּ בָּעַמִּים

בִּזְכוּת דְּבֵקוּתוֹ  בַּתּוֹרָה בִּכְתָּב וּבְדִּבְרֵי חֲכָמִים

וְעַל גִּלּוּי הַחֶמְלֶה לַגֵּר הַגָּר אֲשֶׁר בְּתוֹכֶנוּ יוֹשֵׁב

הֶן לְפִי הַתּוֹרָה שֶׁבַּעַל פֶה וְהֶן כַּתּוֹרָה שֶבִּכְתַּב

אִם אֶת חֻקֵּי תּוֹרָתֶנוּ בְּאַרְצֶנוּ נִהְיֶה  מְקַיְמִים

לֹא נִצְטָּרֵךְ לִרְעוֹת שׁוּב כִּבְעָבָר בִּשְׂדּוֹת  זָרִים                       
שֶׁיֹֹאמְרוּ  אֲשֶר יֹאמְרוּ  מַּשְׂטִינִים וּמַלְעִיזִים

שיטלו תחלה קּוֹרָה  מִבֵּין עֵינֵיהֶם וֹלְהָרִים

וּבְּטִיב מַעֲשֵׂינוּ נַעֲקוֹר הָרִים

זֶה כְּבַר קָרָה וְהָיוּ דְּבָרִים