בס"ד

פרשת השבוע בשלח – שירה (המקאם עָגָ'ם)
יג' בשבט תשע"ט (19/1/2019).
מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש

שִׂמְחָה וְצָהֳלָה

שִׁמְחָה  בָּרֹאשׁ אַךְ  דַאֲגָה בַּלֵּב

שִׁכְרוֹן חוּשִׁים גָּם  שִּׁבְרוֹן מֵסֵב

הַלְכָה הַשִּׂמְחָה וּבָאָה הַדַּאֲגָה* * רַאחַת אִל פִכְּרָה אָגַ'ת אִל סַכְרָה

וְיֵשׁ  שֶׁסַבְרוּ  שֶׁהַיְצִיאָה שְׁגָגָה

אַךְ יִשְׂרָאֵל יָצָא  מִמִּצְרָיִם וְהֵעֵז

שַׂם פָּנָיו לַעֲבוּדַת ה' בָּהּ הִתְרַכֵּז

בְּעוֹד הַמִּצְרִים רְדָפוּהוּ עַד הַיָּם

לְהָשִׁיבוֹ  לְעַבְדּוּת בְּמִצְריִם שָׁם

אָז  הֵחֵל הָעָם אֶת  קוֹלו לְהָרִים

הֲמִבְּלי   אֵין בְּמִצְרָיִם   קְבָרִים

וְרָטַן:לַהֲמִיּתֵנוּ בַמִדְבַּר הֲבֵאתָנוּ

עֲבָדִים  הָיִינו אַךְ טוֹב הָיָה לָנוּ

עֶמֶּנוּ כְהֶרְגֶּלוֹ מָהֵר שׁוֹכֵחַ הַטּוֹב

וּמְבַקֵּשׁ לְמִצְריִם לָשׁוּב וּלְהִסּוֹב

ולא יָדַע  שֶׁעוֹד נֵס  יִתְרָחֵשׁ גָּם

שֶׁאֶת פַרְעֹה וְגָם חֵילוֹ יוֹרֶה בַּיָּם

כָּכָה  נָהַג לוֹ  לָרוֹב הָעָם וְתָּדִּיר

רָטַן וּבָכָה וְשִׁבֵּחַ הִגְדִּיל וְהֶאֱדִיר

בנפול אויבך אל תשמח

שבת זו נקראת שבת שירה, כי אנחנו שרים את "שירת הים שמתחילה ב-"ויושע ה'" כל המתפללים בצותא בבית הכנסת. ונשאלת השאלה איך זה כל המצרים טובעו בים סוף, ולא נשאר בהם עד אחד (יד/כח) ואנחנו שמחים ואיך זה מתישב עם האמרה: בנפול אויבך אל תשמח –ובכשלו אל יֵגַל לבך , פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. (משלי כד/יז-יח). הרי מְצֻוִּים אנו שלא לשמוח לאיד אויבנו בְּנפְלוֹ.  אלא שנאמר גם ובאבוד רשעים רנה (משלייא/י) למעשה יש סתירה כאן, מצד אחד מצוים שלא לשמוח בנפילת אויב ומצד שני מצוים לשמוח באבדנם של רשעים. איך זה מתישב? . על זה  אמרו חכמינו ז"ל שיש להבחין בין אויב (בלשון יחיד) שמרים ידים ונופל נכנע מולך בקרב, לעומת רשעים (בלשון רבים). הם לא בהכרח אויבים לנו , האם אויבים גם לעצמם. והנה  אנחנו כאן אומרים שירה על שהקב"ה קרע את הים ועמדו המים  כמו נד (קיר) למעבר בני ישראל בתוך הים ביבשה ומשעבר בני ישראל והמצרים נכנסו בְּרָדְפַם אחרי בני ישראל, נאמר: וינער ה' את מצרים בתוך ההים וישובו המים ויכסו את הרכב והפרשים וכל חיל פרעה (יד/כח) ויש מדרש שאומר: באו מלאכי השרת לומר שירה , אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. המצרים טובעו נפלו במלחמה כי רדפו אחרי ישראל בכונה להלחם בהם, משנפלו במהלך הקרב או נכנעו, נאמר: אל תשמח ותשיר, לא כן באבדן רשעים שניתן לשמוח בּאבְדָּנַם. האבחנה בין רשעים עושי רע בעיני ה' לבין צבא לוחם הממלא חובתו במלחמה, גם אם זה מלחמה בישראל, כי אם האויב הלוחם בנו נכנע ומרים ידים, אין לפגוע בו.  זה מוּסָר צבא ישראל המצווה לנהוג גם באויב בצורה אנושית כאשר חדל מהיות אדם מסוכן המסכן חיים. צבאנו נוהג על פי מוסר התורה. כי האדם הוא יצור חי ואין להמיתו (מות יומת) יומת בידי  שמים. לסכום זכותנו להלחם על עצמאותנו להרוג אך גם לְהֵהָרֵג , תוך הגנה על עצמנו והנתונים לשמירה על ידנו כהגנה עצמית. אין אדם יכול לשים עצמו דיין גוזר דין ומוציאו לפועל.

יציאת ישראל ממצרים לא שמה קץ לרדיפתם  

בפרשת "בא" הושלמו עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים. זה אילץ את פרעה להוציא את ישראל ממצרים אל דרכם לארץ כנען הארץ שהובטחה לאבותיהם ולהם. אלא שלא כך חשב פרעה חילו ועמו. יש פתגם ערבי ארם צובאי שאומר: רַאחַת אִסְ-סַכְּרָה אָגַ'ת אִל פַכּרָה. בתרגום חרוז  ניתן לומר: "תמה החגיגה, החלה הדאגה". זה שקרה עם המצרים , משחדל ה' להכותם ורוח להם , מיד הצטערו כי שלחו את ישראל שהיו להם עבדים חינם. ויהי בשלח פרעה ….ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו, ויצא עם חילו לרדוף אחריהם וזה הפיל פחד בלב ישראל וגם כעס רב על משה באמרם לו: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר ?(יד/יא) מתברר כי עמנו לא נשתנה בהרגליו אלה, מימי משה עד ימינו. בימינו אנו רואים כּי כְּשֶרוֹוֵחַ לעם בני העם שמחים וצוהלים, אך משהחיים בארץ מתחילים להיות קשים  במקצת, ביחוד כשאויב צר על ישראל ומאים עליהם מיד מתלוננים ומתאוננים. כיון שהקב"ה מכיר נפש עבדיו ואת חלשותיהם, הנחה אותם ללכת  לכנען בדרך ארוכה במדבר שנאמר: ויהי בשלח פרעה את העם ולא נָחַם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר פן יִנָּחֵם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה.(יד/יז) וגם לא כלם יצאו שנאמר:וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג/יח) רש"י אומר כי אחד מחמישה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי אפלה (היא מכת החושך) מכאן שארבע החמישיות שנשארו במצרים כי אהבו את אדוניהם הם נטמעו עם המצרים, לכן נחשבים  כמתים לעם ישראל. מכאן שלחם דרך ארוכה לבל ישובו אל מצרים רל ארבע החמישיות שנשארו שם. התנהגות זו בימינו נובעת מחֻלְשַׁת דעת ורדיפה אחר חיים נוחים כפי שקורה גם בימינו.  לצערנו הם חוזרים אל ארצות התופת שטבחו בעמנו אל גרמניה ולשכנותיה. לפיכך הקב"ה האריך את דרכם לארץ כנען כדי שיתחשל וייכל לעמוד בקושי החיים בארץ שעתיד לשבת בה קבע. למעשה כאן הקב"ה הכה את המצרים מכה האחת עשרה, בְּטַבּעוֹ את פרעה וחילו בים סוף. ובכך מקים את אשר הבטיח לאברהם: וגם את הגוי דן אנכי (בראשית טו/יא) .

נשות ישראל בימי משה נטלו חלק בשמחת היציאה ממצרים

קול הנשים בשירה נשמע אז בשבחם את הקב"ה על הנסים שעשה לעמנו. וכך נאמר:  ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את הַתֹּף בידה וַתֶּצֵאןָ  כל הנשים אחריה בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וַתַּעַן להן מרים שירו  לה' ( טו/כ)  ואמרו הנשים בעדוד מרים יחד עם בני ישראל:  אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים (טו/א) הנס שעשה הקב"ה על הים גרם לבני ישראל להשתחרר מיבודה זרה שדבקה בהם במצרים והאמינו בה' שנאמר: ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד/לא). בחלקה השני של הפרשה מתחילות הבעיות,  אחרי האופוריה של נצחון ה' על פרעה. זה דומה לנצחון ישראל בימינו במלחמת ששת הימים שבעקבותיה והאופוריה שחי העם בה עד כמעט וספגנו מפלה במלחמת יום הכפורים . כי סברנו ששוב אין עם שיכול לנצח אותנו וזנחנו את הכוננות והנכונות למלחמת פתע נגדנו על האסון הנורא שבה.

ושוב בני ישראל מתלוננים  

אחרי נס קריעת ים סוף והליכת בני ישראל בו ביבשה ולאחר שירת השבח –היא שירת הים ששר העם ושרו בנות ישראל , ולאחר שעצמת אלהי ישראל נודעה לעמים שנאמר: שמעו עמים ירגזון חיל אחזה ישבי פלשת , אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד (טו/יד,טז), , התחילו בני ישראל להתלונן אל משה כי אין מים לשתות בְאָמְרַם לו: …למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא.(יז/ג).  בכך נתגלה ישראל שאין בְיֶכלְתּוֹ לעמוד בקשיים או באי נוחות כך קורה גם בימינו. מצד אחד תובעים מעשים כולל מלחמה באויב, ומצד שני ,איו אנו מוכנים לעמוד בלחץ ובאי נוחות הזמנית הנובעת מכך כגון: כמו להיות לזמן מה באזור מוגן ושלא ללכת לבילויים. איןאנו מוכנים לשנות חיי שגרה לתקופת חרום.  בפרשה זו מתגלה ערעור האמונה בכך ששואלים: היש ה' בקרבנו אם אין.(יז/ז). זו כמעט כפירה שגוררת בתקופת משה ענישה.  המאפין בהתנהגות זו היא השכחה יש והשכחה הנה הרת אסון כי בכך מתגלית חולשת אופי וזה שקרה: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. (יז' /ח). וככל שנחלשת האמונה באלהי ישראל כך הולכת ונעלמת האמונה בעצמנו ובכוחנו. המנהיג משה כבימינו עליו להביס את אויב ישראל המר לדורותיו העמלקי (יז/ט). בעצמנו ובכוחנו למרות ההבטחת שבה נאמר: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד/יד), למרות זאת על ישראל להלחם בעצמו בעזרת האל. כיון שיש לישראל תמיד "אויב תורן" שצריך להלחם בו ולנצחו. מתברר כי ככל שהאחדות (לא האחידות) בעם קימת עם ישראל הוא מנצח את אויביו, ברם כשיש פילוג בעם כמו בתקופת הקנאים ושנאת אחים כמו בקמצא ובר קמצא  בתוספת רפיון האמונה, נכשלים עד כדי חרבן חלילה ונסכם ונאמר.

רְצֶה בַטּוֹב וְקַבְלֵהוּ וְאַל תִתְחַמֵק מִשֵּׂאת בָּעוֹל

שָׂא בּעוֹל לְמַעַן  הַכְּלָל גָם אִם לֹא  תִּזְכֶה בַּכֹל

כְּשֶּיֵצֶא הָעָם לְחֵרוּת עוֹלָם לֹא יָשׁוּב  לְשִׁעְבּוּד

וְאִם עַל חֵרוּתֹו יֵדַע לִשְמוֹר שׁוּב לֹא יְהֵא אָבוּד

הָבָא נֶאַמֵּץ אִמְרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה בִּתְבוּנָה כְתוֹכֶחָה

נִשְמְרֶנָּה מִכּלֹ מִשְמָר לְמַעַן שֶלֹּא תֵּהֵא נִשְכָּחָה

נֵטִיב לְהִלָחֵם לְמַעַן הַחוֹפֶשׁ וּלְהִשְתַּעֲבֵד רַק לוֹ

הוּא מָגִנֶנוּ  הַשּׁוֹמֵר עָלֵינוּ וְיֶשׁ לִחְיוֹת רַק בְצִלּוֹ

וְנֹאמַר בָרוּךְ יוֹצֵר הָאָדָם שֶׁנָּתַן לָנוּ מִשֶּׁלּוֹ

* הפתגם הערבי راحت السكره اجت الفكره בא להבהיר :  שאחרי האופוריה (הַשּׁכָּרוֹן) בא ההרהור – החשיבה