בס"ד

פרשת השבוע האזינו תשע"ט

י'ג בתשרי תשע"ט (22/9/2018)

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום  קהל קדוש מועדים לשמחה  חגים וזמנים לששון                

עֵדוּת נֶאֱמָנָה

שָׁמָיִם וָאָרֶץ עֵדִים עֵדוּתָם נֶאֱמָנָה   עֵדוּת שֶׁאֵינָה תְּלוּיָה בַּדָּבָר אֲמִינָה

עֵדוּת יְצִיבָה זוֹ עֵדוּת בִּלְתִּי תְּלוּיָה   כְּשֶׁהַכֹּל גָּלוּי וְאֵין כָּל כַּוָּנָה חֲבוּיָה

מָה יָצִיב יוֹתֶר מִן הַשָּׁמָיִם וְהָאֶרֶץ   הֲאָדָם שֶּׁחַי וּמֵת כְכֹל חַיָּה וְשֶׁרֶץ

וּמְּאִיגְרָא רָמָא לְפֶתֶע חַיִּים שָׁבַק    וּבְהַגִיעַ יוֹמוֹ הוּא הוֹפֵךְ כְּעָפָר דָּק

נֶאֱמַר הַשָּׁמָיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל    וּמַעֲשֵׂי יָדָיו יַגִּיד הָרָקִיעַ גָּם יְהַלֵּל

וְאָתָּה יִשְׂרָאֵל שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ בָּעַטְתָּ    וְלֹא זָכַרְתָּ כִּי אֶפֶס אֲפָסִים אַתָּה

וּבְכֵן זָכוֹר כִּי רַק בּוֹרְאֲךָ רַם וְנִשָּׂא    צִוְךָ לְהִתְנָהֵג בַּעֲנָוָה וְאַל תִּתְנַשָּׂא

נִתָּן לְךָ כֹּחַ לְהִלָּחֵם וּלְהָבִיס עַמִּים   לֹא כְצוּרָם צוּרֶנוּ וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים

הִזָהֵר בֶן אָדָם פֶּן תִּשְמַן וְתַשְחִית   וְתֵרֵד אֶל שֶפֶל הַמַּדְרְגָה לַתַחְתִּית

אַל תַּאֲמִין לְעֵצוֹת הַחוֹזִים בַּנֶעֱלָם   כִי בְרֶגֶע הָאֱמֶת אֵינָם וְאַתָּה נִכְלַם

פֹּה הָעָם הֻזְהַר בְיֵחוּד  מֵהַשְחֲתָה כִּי הִיא אוֹיֵב עָמֶנוּ  מֵאָז וְגָם עַתָּה

הִיא  נִרְאֶית תַּמָּה נְעִימָה וּמְפַתָּה   קַח לְךָ עֵצָה אַל תֵּלֵך בַּדֶרֶךְ אִתָּהּ

לְקִיּוּמֶנוּ נָתַן מֹשֶה סֶפֶר וְלָנוּ יוּחַד   עַמִים דָּחוּ אוֹתוֹ וְנִשְׁאַר לָנוּ בִּלְבַד

הַלְאֻמִּים דָּחוּ  אֶת מִצְוַת אֵל עֶלְיוֹן   כְתוֹרָה וְאֱמוּנָה וְרָאוּ  בָּזֶה כְּחִזָּיוֹן

לְפִיכַךְ"הַאֲזִינוּ"לִפְנֵי"וְזֹאת הַבְּרָכָה"כְּדֵי לְהַאֲזִין לַבְרָכָה הֵיטֵב וְלַהֲלָכָה

קַח מוּסָר הַשְכֵּל מִדִּבְרֵי תּוֹרַת מֹשֶׁה  וְגָם קַיֵּם הַמִצְווֹת עֲשֶׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה

כּי עַמֶּנוּ נִכְשַׁל בְּשִׂימוֹ  הָחֹק לְאַל הַחֹק שֶׁקִּבֵּל בְּסִינַי אָז כַאֲשֶר נִגְאַל

כִּי הַחֹק וְהַמִצְוָה מְחַזְקִים מַעֲמָדוֹ   וְנוֹתְנִים כֹּחַ עֲמִידָה מוּל הַקַּם נֶגְדּוֹ

 זֶה יֵחוּד הַתּוֹרָה שֶׁהָעָם לָהּ מְצַפֶּה   הֵן הַתּוֹרָה בִּכְתָב וְהַתּוֹרָה שֶּׁבַעַל פֶּה

זֹאת לֹא הַטָּפָה זוֹ הַדֶּרֶךְ לְחַיֵי נֶצַח  לָעָם הַמְבַקֵּשׁ לָשֶׁבֶת בְּאַרְצוֹ בֶּטַח

לַמְרוֹת שֶדָּבָר זֶה נִרְאָה מְעֵין חָזוֹן  רַק לַסְּפָרִים

אֶלָא תּוֹלְדוֹת עַמֶּנוּ הוֹכִיחוּ אָסוֹן הֲפָרַת הַכְלָלִים

קִיּוּם יִשְרָאֵל בְאַרְצוֹ הוּא אֵינוֹ בְסָפֶק הוּא חָלוּט

חַרְבּוּ יְשׁוּתוֹ כַּעָם וּמִקְדָּשׁוֹ פַּעֲמָיִם וְהוּלַךְ לַגָּלוּת

אָז הַאֲזִינוּ נֶאֱמַר לָנוּ כִּי כֹּחֵנוּ הוּא בְּקִיּוּם מוּסָרֶנוּ

וְחֻלְשַׁת אוֹיְבֵינוּ בְּכָפְרַם בִזְכוּתֶנוּ עַל אֶרֶץ אָבוֹתֵינוּ

וְהַצָר הַצּוֹרֶר לֹא נִכְחַד לְבַל נַלְקֶה עַצְמֶנוּ בְּשׁוֹטִים

וְנֹאמַר חָטָאנוּ עָוִינוּ  פָּשַׁעְנוּ מוּל עַמִּים הָחַטָּאִים

אַךְ נֹאמַר לָהֶם וְנַתְרֶה בָּהֶם בְּשָׁבוּעַ פְרָשַת הַאֲזִינוּ

הִזַּהֵר לָך צַר לְבַל תִּטְעֶה בָּנוּ וְתֶזַלְזֵל בְּכֹחֶנוּ וְתָהִין

לָמוּת כְּדֵי לִרְצוֹחַ נֶפֶש חַפִּים גַּן-עֶדֶן לְךָ  לֹא זָמִין

כִי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם אֵינוֹ סוֹלֵחַ לַבּוֹעָרִים*בְּיוֹם הַדִּין  *חסרי הבנה או השכלה

מוּטָב לֹאמַר לְכֹל צָר וְאוֹיֵב פֹּה עַמֶּנוּ יֵשֵׁב וְלֹא יֶחֱרַד

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו עַל אַפָּם וְעַל חֲמָתָם וְלֹא כְּעַם  מְבוֹדַד

מְצֻיָד בְּבִרְכַּת  מֹשֶׁה קֳבַל עָם וְעֵדָה  בִשִׁירַת הַפְרֵדָה

בַּת אַלְפֵי שָׁנִים וְגָּם הַיּוֹם אוֹמֵר הָעָם לְמֹשֶׁה תּוֹדָה

משה מוכיח את העם לפני שהולך למות

הוא מתאר את התנהגות העם אשר הוציא ממצרים והוליכו במדבר ארבעים שנה. הוא הוא עשה לא את רצונו שלו ולא כי נבחר הוא על ידי העם, אלא מפני שהוטלה משימה זו עליו על ידי הקב"ה והוא אף נסה להתחמק ממלקבלה. אלהים הטיל עליו שליחות כבדה ביותר להוציא את ישראל מעבדות מצרים ולהביאו כם חפשי לארץ כנען אל הארץ אשר הורישה הקב"ה לישראל. ביצוע משימה זו  נקבע עוד בספר בראשית עם אברהם אבינו שם הקב"ה אמר לאברהם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. (בראשית טו/יד) אמנם שם לא נאמר כי משה הוא שיוציא את המשימה הזאת לפועל, אלא יש להניח שאלהים שיודע מי עתיד הוא להביא לעולם את משהוברך מיוחדת במינה (נמשה כתינוק מן יאור),כבר אז סימן אותו אלהים כמוציא ישראל ממצרים כמי שיקים את הברית שכרת הקב"ה עם אברהם. אלא שבאותה הבטחה לא ידע איזה עם זה שהוטל עליו להוציא מעבדות לחרות, בפרשת "האזינו" קוראים על טיב שידע זאת משה וכך מכנה אותו:  עַם נָבָל וְלֹא חָכָם (לב/ו) משה גם ידע בחזונו שהעם הזה גם יתכחש למעלליו , לכן כנס אותו ערב מותו ופתח דבריו בהעידו את השמים והארץ: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (לב/א). רש"י אומר בענין ההעדה: משה מעיד עדים יציבים  באמרו לעצמו: אני בשר ודם למחר אני מת  אם יאמרו ישראל "לא קבלנו עלינו הברית" מי בא ומכחישם?,(ברם) שאם יזכו, (כלומר יצאו זכאים בדינם לפני ה')  יבואו העדים ויתנו שכרם: היא הגפן (שתצמיח אותה הארץ) תתן פריה והארץ תתן יבולה  והשמים יתנו טַלָּם . ואם יִתְחַיְבּוֹ (ימצאו חיבים בדין)  תהיה בהם יד העדים תחילה : ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים י"א), יז)  הלא קראנו בתורה כי בגזירת דינם של חַטָּאִים למלכות העדים מבצעים את הענישה: תהא ידם בהם תחילה כלומר העדים שהעידו כאן השמים והארץ כפי שזה תואר תחילה.

מה טעם מצא משה לסיים בשירה

משה מסיים חייו בדברו אל העם בשירה בְּיָדְעוֹ שבשירה זוכרים את המלים ששומעים וחוזרים עליהן כשיר נשמרים הדברים היטב בזיכרון. כי דברים  שנאמרים בּפְרוֹזָה לרוב נשכחים, דברים אלה עולים מדברי משה אל העם שאמר להם:  אנכי מעיד בכם למען: תְּצַוֻם את בניכם לשמור, לעשות את כל  דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה ( לב מו,מז)  משה בקש שהעם יזכור מה הוא רואה שצאצאי יוצאי מצרים לא יזכרו את הנסים שנעשו להם בדרכם ממצרים לארץ כנען לכן אמר לעם כי כפי שהוא הכיר את העם זה שיהיה: שִׁחֵת לוֹ בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹל. שחת=חִבֵּל הִזִּיק לעצמו בעיקר התנהגות של ככפויי טובה כפי שהתנהגו בלכתם במדבר : כי כך מתנהג כפוי טובה. עושים לו טובה ומשיב על הטובה בעשית רע למיטיב עמו וכך משה ביטא זאת: הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת?   עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ* הוּא עָשְׂךָ ויְכֹנְנֶךָ * קנך=בוראך רש"י מפרש זאת  קנך ותקנך מזהירם לבל ישובו לסורם ושיזכרו את מעשה ה' ביצרו מאבות האמה כחוט משולש בל ינתק ובלמדו אותם דרך החיים הטובה והטהורה כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ  יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ
יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ  יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ  חבל= יעקב הוא השלישי באבות והוא החוט המשלש את השנים האחרים והופך לחבל יסובבנהו= בענן, בדגלים,בתחתית ההר  יבוננהו= מלשון בינה.

המתכחשים  למסמך המעיד על הזכות

מהפרשה הזאת כמו מקודמותיה, אנו יותר ויותר מבינים, כי הארץ הזאת נתנה לצאצאי יעקב הוא ישראל ועל כן נקראים בני ישראל לכל אורך ההיסטוריה במקורותינו. רק מישב ישראל בגולה מחוץ לארץ ישראל,נודעו בניו לעמים כאזרחי ממלכת יהודה שנכבשה וחרבה, על כן כונו "יהודים".
הביטוי יהודי איננו מופיע בתורה כלל רק במגילת אסתר שמסופר בה בין חרבן ראשון לשני בתקופת אחשורוש והמן הופיע הכינוי מורדכי יהודי שמוצאו מיהודה כמו צרפתי שמוצאו מצרפת , או מצרי שמוצאו ממצרים. מה מביא אותנו שוב לעסוק בסוגיה זו הוא החוק שבמחלוקת שנתקבל לגבי הקביעה כי המדינה היא מדינה יהודית. אילו לא היו בגולה קושרים את המושג יהודי שהוא תאור הלאום לאמונתו הדתית היא: דת משה וישראל . לא היתה כאן בעיה. לדוגמא בתעודות הזהות הסוריות   בסעיף שמצין את השתיכות הדתית ליהודי נרשם שם: מֻשָׂוִּי (موسوي) כלומר בן דת משה. מכאן שהמוסלמים או הנוצרים במדינותיהם שמרו על הגדרת היהודי כלאום שמקורו מיהודה כבן דת משה , ואנחנו לא . זה מביא אותנו אל בני עמנו המסירים מעליהם כל קשר לתורה. אלה אינן יכולים לטעון כי הם בעלי זכות על הארץ הזאת, כי מקור הזכות היא התורה ואין זולתה המקשר בן דת משה לארץ יהודה. זה לא ענין של דעה זה ענין של עובדה. המתכחשים להשתיכותם לדת משה וישראל מה להם כי יגנו עליה, כארצו של עם בני ישראל שיצאו ממצרים וקבלו את התורה וירשו את הארץ כפי שהתורה צותה לעשות. זה אשר גרם למשה לומר לעם לכשיופיעו המתכחשים שעליהם אמר: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט  שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלֹוהַּ  עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻעָתוֹ כי שכח מדוע יש לו זכות הארץ הזאת  והוסיף משה לומר לאלה בהם מדובר: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם אֵיכָה יִרְדֹף אֶחַד אֶלֶף, וּשְנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, מדוע מצליח עם ישראל לשמור על הארץ הזאת למרות האויבים סביב לו.

חֶשְבּוֹן נֶפֶש חוֹבַת הַשָּעָה  לָדַעַת לְהַקְשִׁיב לַזּוּלָת

לָדַעַת  לִשְמוֹעַ  עוֹד דֶעָה  בְּעֲשֶׂרֶת הָיָּמִים וּבְשַׁבָּת

יֵשׁ לִזְכּוֹר  כִי נָפַל הַפּוּר   כְּאָחִים לְשִׂמְחָה וּלְצָרָה

לִמְּדַתְנוּ  מִלְחֶמֶת כִּפּוּר   לְהִתְכּוֹנֵן בְּכֹל עֵת וְשָׁעָה

נִזָּכֵר כִּי מִבִּירָא עֲמִיקְתָּא    לְאִגְרָא רָמָא אֻמָתּנוּ עַלְתָּה

וּמַחֲצָה זֵדִים שֶׁחִלְּלוּ  כִּפּוּר זֶה בְּדִבְרֵי יְמֵיהֶם יֵהֵא זָכוּר

וְאָנַחְנוּ נִזְכֵּה לְשָׁנִים טוֹבוֹת רַבּוֹת    וְהֶם יִזְכּו בְּמַעֲלָלֶיהֶם לְקִלְלַת הַדּוֹרוֹת

נֶלֵך אָנוּ  בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה    וְנִזְכָּה אָז לַחֲתִימָה טוֹבָה.