בס"ד

פרשת השבוע ואתחנן
שבת נחמו
י"ג במנחם אב תשע"ז (5/8/2017)

מאת אברהם הללי עו"ד

קהל קדוש  שבת שלום

גְּזֵרָה מִן הַשָּׁמָיִם

לְפּנֶינוּ גְּזֵרָה מִן  הַשָּׁמָיִם  עַל  חֶטְא

וְהוּא בְּתֹם לֵב לְמִצְוַת הָאֵל לֹא צִיֵּת

וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה נָבִיא  נֶאֱמַן בֶּיתוֹ

חֶטְאוֹ לֹא נִסְלַח וּבַמִּדְבַּר נִגְזַר מוֹתוֹ

מֵאָז לֹא קַם עוֹד נָבִיא כְּמוֹתוֹ

לָכֵן כְּבַר נֶאֱמַר יִקּוֹב הַדִּין אֶת הַהַר

גָּם  גְּדוֹל הָאֻמָּה  טָעָה  וְהָיָה נִמְהַר

הִּזָהֲרוּ חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂיכֶם כֹּל הַזְמָן

כֹּל שֶׁצָרִיךְ  לָתֵת עֲשִׂיַּת הַדִּין  לַדַּיָּן

אֱמֹר עָזְרִייָהּ הֱוֶה לָאֱמֶת נֶאֱמָן

לְפָּנֶינוּ דֻּגְמָא וּמוֹפֶת  שֶׁאוֹתָן  נְצַטֵּט

תְּחִנָה לְאָדוֹן עוֹלָם פְּנֶה בַּזְמָן  וּבָעֶת

עֲשֶׂה כִּנָבִיא הַנֶּבִיאִים וְלָאֵל הִתְחַנֵן

הוּא הוֹדָה שֶׁהֵפֵר הַצָּו  בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן

גָּם קִבֵּל אֶת הַדִּין וְלֹא הִתְלוֹנֵן

מודה ועוזב ירוחם

הכלל מודה ועוזב ירוחם לא הועיל למשה , הוא נענש בכך שלא יכנס לארץ עם  עָם ישראל , מפני שלא עשה את דבר ה', הכה על הסלע להוציא ממנו מים ולא כפי שנצטוה על ידי הקב"ה , לדבר אל הסלע וְיֵצְאוּ ממנו מים. האם חמרת העונש על ידי מניעת כניסתו לארץ ומותו מחוץ לארץ שאליה הוליך את העם עד לנקודת הכניסה אליה , אינו עֹנֶשׁ כבד מדי?  אכן כבד הוא, אלא שחיבים לקבל את הדין ולכן אנו אומרים במות יקירנו: ברוך דין האמת. משה חש כי הוא נענש בעוון העם שהוא הנהיג לפיכך הוא מדבר אליהם ואומר להם: "וָאֶתְחַנַּן אל ה' בעת ההיא לאמור" (ג/כנ) …אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן. (ג/כה)  …. ולא שמע אלי (ג/כו) הכלל מודה ועוזב ירוחם אצל משה לא עזר. תְחִנַּת משה הגדול והדגול אל האלהים "לחון" אותו לא נענתה, על אף מעמדו המיוחד אצל הקב"ה שאמר עליו: "בכל ביתי נאמן הוא". כל זה ללמדך שאחריות המנהיג משתרעת על מעשה העם שהוא מנהיגו והוא נושא באחריות כאשר העם חוטא, או אלה הכפופים לו חוטאים. על המנהיג לפשפש במעשיו לבדוק מה המצוה שהוא ועוזריו לא קימו. כאן אהרן אחיו היה עוזרו של משה ונענש אתו. ואילו העם  לא נענש . המנהיג כאן נושא באחריות כי הוא הנביא המוציא ומביא ובעיני התורה הוא  כמו "רועה צאן". אף על פי שמשה לא חדל מלהזהיר את העם וצוה עליו להיות נאמן לאלהיו אשר הוציא אותו מעבדות לחרות וכי לא בכחו יצא העם יצא ממצרים וכי רק בידו החזקה ובזרועו הנטויה של הקב"ה יצא ממצרים. לאלשהם לא שעה לאזהרותיו והלך אחרי אלילי הגויים. משה נשא באחריות כמנהיג על התנהגות העם. הקב"ה יודע כי ישראל עם קשה ערף ולא עומד בתנאי המדבר ותמיד מתאונן ומתלונן, מורד וממריד, ומשה מנהיגו משלם את המחיר וזה קבל ביטוי בפרשה זו בדברו אל העם:  ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי (ג/כו) .וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה.(כ/כא)  לא זכיתי ל"חנינה". לא רק זה אלא שקב"ה צוה עלי להעביר את ההנהגה לעָזְרִי יהושע שהוא יעבור לפני העם בְּהִכָּנְסוֹ לארץ לרשת אותה, שנאמר: וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה.(ג/כח) . בהכיר משה את העם היה לו חשש מבוסס, שכאשר ינחל העם את הארץ ישכח את אלהיו ויעבוד אלהים אחרים כי שכח את אלהיו: וישמן ישורן ויבעט, (האזינו לב/טו) . לפיכך חזר משה וְשִׁנֵּן את דברי התורה על כן חֻמָּשׁ דברים נקרא "משנה תורה". פרשת ואתחנן מכילה גם את עשרת הדברות שכבר ניתנם הקב"ה לישראל בהר סיני, וגם נכללה בפרשה קריאת: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואת : ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך.(ו'/ד,ה) תלמוד לֹאמר: לעשות זאת  מ"אהבה" ולא רק מ"יראה" ובכל  "מאדך"  כי אלהים מוֹדֵד לנו באותה מדה של מעשינו, מכאן שחובה עלינו לקבל  ללא עורר את חֻקָּיו ומצוותיו. יש בפרשה זו גם קיום מצות הַתְּפִלִּין על ידי כל אדם  בן י"ג שנים ואילך .     

אחרי דברים-שבת חזון, יש ואתחנן שבת נחמו

"שבת חזון" (ישעיהו) (זאת אחת "מִתְּלָתָא דְפֻּרְעָנוּתָא") היא פרשת דברים ונאמרת בשלהי ימי בין הַמֵּצָרִים ובה תוכחה קשה לישראל על מעלליו שבגללם בא:  יום הבכיה לדורות  יום ט' באב. בתום הכאב והצער והבכי בסוף היום, נאמרים דברי נחמה (ישעיהו) ב"שבת נחמו" (אחת מ"שבע דְּנֶחָמָתָא"). על זה נאמר  "מאבל ליום טוב". זה שעשה ישראל גם בקבעו יום הזכרון (יום אבל) על חללי ישראל וצה"ל ומיד מתחיל יום העצמאות יום טוב, מעבר מאבל ליום טוב, הדבר מתרחש אצל משה בשעת הדמדומים בתחינתו לאלהים לתת לו לעבור את הירדן עם בני ישראל . תחינתו-תפילתו זו לא נענתה. בדו שיח זה בין משה לקב"ה נשמעים גם דברים נוקבים שלא יכולים להאמר אלא רק בישראל שמוסרו הצרוף, לא קים אצל עמים סביבנו. אף על פי כן ימצאו מתוכנו שיאמרו : מהרסיך ומחרביך ממך יצאו, אשר לפי המדרש (יסתלקו) ולא פשוטם (צמחו בתוך העם). והרי דו-שיח שמתנהל בין משה עם הקב"ה לפי המדרש כך: "אתה דורש חיים", (אומר הקב"ה למשה שבקש לחיות ולהמשיך להנהיג את העם) ואתה בעצמך קם והורג אדם (את המצרי?) (שמות ב/יא) (נשמע כי הקב"ה חס על המצרי שמשה הרג) משה עונה באמץ: ואתה הרגת כל בכורי מצרים שלא חטאו ואני אמות בגלל מצרי אחד. משיב לו הקב"ה : ואתה דומה אלי?. אני ממית ומחייה, וּבְנָטְלִי חיים , אינני נוטל זכות הקנין שיש לו,  שהרי אני שנתתי את החיים ואת שלי אני נוטל. תאור זה נועד לחדד את האיסור שחל על האדם ליטול נפש זֻלָּתוֹ, למרות שמשה בהרגו את המצרי הציל עושק מיד עושקו. אף על פי כן חוזרים חז"ל ומבהירים כי לא ניתנה למשה רשות ליטול חיי אדם. מדרש צידוק הריגת בכורי מצרים,  בא ללמדנו שקיימות פעולות אנושיות שנראות מוצדקות מבחינה מוסרית כמו הריגת המחבלים במקום הִמָּצְאָם לפי הכלל: הקם להרגך השכם והרגו. אף על פי כן אין זכות לאדם ליטול נפש אדם אחר, בשים עצמו דַּיָּן גוזר מיתה ומוציא לפועל. הרי אביהם שך ישראל יעקב אמר ערש דוי בברכתו על שמעון ולוי שהרגו עיר שלמה בגלל כבוד אחותם: כלֵי חָמָס מְכֵרֹתַיהָם, בְסֹדם אַל תָּבֹא נַפְשִי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי.. אָרוּר אַפָּם (בראשית מט/ה-ז).

המחזוריות בטבע כגלגל החיים

מצב האדם על פני האדמה דומה למחזוריות שבטבע , כמו יום ולילה אור וחשך ודומה או דומה  לגלגל  שמסתוב. כך גם גלגל החיים שהאדם הוא במרכזו, פעם מוצא עצמו למעלה ופעם מוצא עצמו למטה,  אחרי כל עליה ירידה ולהפך. כשגלגל החיים של האדם נעצר ללא אזהרה מוקדמת האדם מוצא את עצמו באחת ממעלותיו או מורדותיו של גלגל החיים. מכאן על האדם לְכַוֵּן את הגלגל כך בהגיעו לרום לעצור ולהביט אל אלה שנמצאים מטה, כי גם הוא יכול להיות הוא שם, עליו לשעת איך להתנהג שגם בעת השפל ישאר במקום טוב בְּכֹחַ  פָעֳלוֹ וְעֹמֶק מחשבתו. אין פסול בשאיפה להגיע לרום ולהשאר ברומו ולא ליפול, אין לחשוש מירידה מסודרת מן הרום תוך כונה להגיע שוב אל רום. על כך יש אמרה תלמודיתבזו הלשון: מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. (חגיגה ה ב) כך מתואר האדם בנפילתו משיא גדולתו לשפל המדרגה: לפיכך מה שטוב יעשה האדם טוב גם לעם אשר ידע להכין עצמו מול אויביו ולתכנן את צעדיו בחכמה , כדי שישאר בשיא גְּדֻלָּתוֹ ולפעול כדי שלא יכשל בשל אופוריה או יוהרה או אי עשיה ובלי מחשבה תחילה הוא נכשל. המנהיג לא רק מאבד מנהיגותו אלא גם מסכן את העם ולעתים גם מביא לְחָרְבָן כמו זה שהתרחש בתשעה באב שבו העם בוכה ומיבב : עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. לעת כזאת עצמתו של העם היא עֲרֻבָּה לגורלו , למרות היותו עם חזק ואיתן ואויביו ממול נחותים ממנו אלף מונים, הוא מוצא עצמו מבוזה ונחות מול נחותים ממנו. תשעה באב מהוה תזכורת תמידית לישראל, שלא להיות שאננים ולהיות עם מאוחד ולא להיות מפורד גם אם לא באחדות דעים. חכמינו אמרו כי ט' באב ישאר לעולם קים עד לאחרית הימים כמו יום הכפורים שישאר לעולם קים. בשני ימים אלה בשנה לוקחים תנוחה להרהור ולחשיבה ולחשבון נפש, כדי שיהיה האדם מוכן להמשיך בדרך ולעמוד מול הסכנות, להתנער משאננותו ולחיות במציאות האפורה.

עַל הָאָדָם  לִצְפּוֹת  וּלְהִתְבּוֹנֵן   לְמַעַן לֹא יֵאָלֵץ לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן

כִּי בְּנֵי אַלְמַוֶת לֹא הַיוּ  וְאֵינָם  וּבְלֶכְתָּם  מְאוּם לֹא לַקְחוּ  עִמָּם

אַךְ יֵשׁ אֶלֶּה שֶׁנִּזְכְּרֵם בְּפָעֳלָם   וּכָאֶלֶּה אֲשֶׁר  שִׂמְּחוּנוּ  בְּלֶכְתָּם

וְיֶשֹ אֶלֶּה  שֶׁעָשׂוּ טוֹב  בָּעוֹלָם   וְאֶלֶּה שֶׁעָשׂוּ הָרָע וְזִכְרָם נֶעֱלָם

לְפִיכַךְ טָרַח מֹשֶׁה וְלֹא חָשַׁשׁ   וְהִרְאָנוּ  מַדּוּע אֵין לִהְיוֹת נוֹאָשׁ

סוֹד הָאֱמוּנָה נָטַע הוּא  בָּעָם   אַף כִּי הָעָם לֹא הָיָה עָם מֻשְׁלָם

כִּי הַשְׁלֵמוּת נִמְצֵאת בַּשָׁמָיִם   אַךְ צָרִיךְ לְהַשִּׂיגָהּ בָּאֶש וּבַמָּיִם

הָבָה נִסְתַּפֵּק   בַיֵּשׁ  בֵינָתָיִם   נִנְהַג גָּם בּתְבוּנָה וּבְאֶרֶךְ  אַפָּיִם

וְשֶׁמִצִּיּוֹן  תֵּצֵא תּוֹרָה לַגּוֹיִים    ובְצֶל קָדְשוֹ יֵחֱסוּ כֹּל הַלְאֻמִּים

כֹּה יִתֵּן  וְכֹה יוֹסִיף אֵל הַרַחֲמִים    שֶהַנְּבוּאָה תֻּגְשַׁם לִפְנֵי קֵץ הַיָּמִים.