בס"ד

פרשת השבוע ויחי (המקאם חיג'אז)

י"ד בטבת תשע"ט (22/12/2018)

לִהְיוֹת תָּמִים

הָאָדָם נִמְדַּד תָּמִיד  רַק בְּמַעֲשִׂים

לֹא בּאֲחִיזַת עֵינָיִם וּמַעֲשֵׂי לְהָטִים

כֹּל שֶׁעָלָיו  לִהְיוֹת עִם הָאֵל  תָּמִים

כִּי הוּא בּוֹחֵן לְבָבוֹת ויוֹדֵעַ נֶעֱלָמִים

טוֹב לָדַעַת תָּמִיד וְעַכְשָׁיו

לַעֲשׂוֹת טוֹב בּעוֹלָמוֹ וּבְמַהֲלְָךְ  חַיָּיו

יַעַן כִּי אָדָם נִשְׂכַּר עַל פָּעֳלוֹ וּמַעֲשָׂיו

כִי חַיִּים רֵיקִים מִתֹּכֶן אֵינָם נִמְנִים

וְחַיִים עִם שֵׁם טוֹב חָיִים לְעולָמִים

כִּי עָמָל הָאָדָם לֹא לַשַּׁוְא

וְהֲרֵי חַיֵּי יַעֲקֹב  בַּנֶּכָר נִגְרְעוּ מְחַיָּיו

כּי רַק בֶאֶרֶץ אֲבוֹתָיו  הִשִּׂיג מַאֲוָיָיו

אָז הִשְׁבִּיעַ  בַּעַל שְׂרָרָה לְקָבְרוֹ בָּהּ

כִּי מְאָז שֶׁשַׂר עִם אֵל  קִדֵּשׁ עֲפָרָהּ

זֶה שֶׁעַל הָאָדָם לְהַפְנִים

שֶׁאֵין תַּחֲלִיף לָאָרֶץ בְּקֶרֶב הָעַמִּים

כִּי בַּנֶּכַר יֻאֲשַם בַּכֹּל בְאַחַד הַיָּמִים

וְאוֹי לַשָׂם מִבְטָחוֹ בְזָרִים

סיום פרק חיים בברכה

ישראל הוא יעקב מונה את שנות שהותו בַּנֶּכַר-במצרים, כרוצה לאמר אלה היו חיי גלות,  למרות שיוסף כמשנה לפרעה, דאג לכל מצרכי אחיו בני ישראל שירדו לבקשתו מארץ אבותיהם לארץ זרה למצרים. יעקב ידע כי ירידתו מארץ אבותיו לארץ זרה בגלל הרעב, בתורו אחר שַׂבַע יש לזה מחיר. זה שקרה בתולדות עמנו וקורה גם בימינו, כאשר ילידי הארץ עוזבים (יורדים ממנה) את הארץ בתורם לכאורה אחר "שָׁבָע" מגיע יום והארץ אשר אליה הגרו תקיא אותם במצב הטוב, או תקטול במצב הרע. מה עוד ומשאירים את אחיהם בני עמם לשמור על הארץ ולהלחם באויבי ישראל סביב. יעקב שהיה קשור בנפשו לארץ אמר ליוסף: שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת ….ושכבתי עם אֲבֹתַי .(מז/כט) היה חשוב ליעקב לשוב ולהקברבארץ. רש"י אומר: אל תקברני במצרים (מז/כט)  כי סוף עפרה של מצרים להיות כנים וחוזר לארץ בצער גלגול מחילות (בלשון ימינו ניתן להם שם מנהרות) . ויוסף אמר לאביו: אעשה כדברך, אז נחה דעתו של יעקב וכהכרת תודה לבנו: וישתחו ישראל על ראש המטה (מז/לא) ליוסף נתעכב על פסקה זו משני טעמים: הטעם האחד שחלום יוסף על השמש והירח ואחד עשר הכוכבים מתגשם בזה. ואף על פי כן חכמינו תמהים על שיעקב משתחוה לבנו הצעיר איך זה יתכן. רש"י אומר על זה : "תעלא בעדנה סגיד לה".  שפרושה: יש זמן שסוגדים לשועל. זה פתגם תלמודי : השועל בזמנו (כלומר בשעה שהוא מושל ) השתחוה לו. (לפי אגדה עתיקה, יש חֹדֶשׁ בשנה בו מושל השועל על החיות ואז גם האריה משתחוה לו). זה מובא כדי להבליט החשיבות הרבה שיעקב אבינו נותן לארץ לִחְיוֹת וְלָמוּת בה. כשדבר יעקב אל יוסף היה על ערס דוי, בספרו לו: ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען….וָאֶקְבְּרֶהָ שם בדרך אפרתא היא בית לחם. ולמעשה כבר אמר יעקב ליוסף את דִבְרֵי אל שדי חזר עליהם בגלל חשיבותם ומוסיף: ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחזת עולם: (מח/ד) חזר על דבריו  כדי לומר ליוסף עוד: ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בֹּאִי אליך מצרימה לי אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.(מח/ה) מכאן בשמות שנים עשר שבטי ישראל "אפרים ומנשה" יהיו לשבט במקום יוסף הם יהיו שבט כמו שראובן וכמו ששמעון שבט. חשיבות השבטים בכך שכל שבט מקבל "נחלה" בארץ ואילו שני בני יוסף מקבלים נחלה אחת. גם שבט לוי פוזר בין הנחלות ואינו מקבל נחלה כיתר השבטים. כי הכהנים הם משבט לוי לכן שבט לוי נחשב כשבט אך הוא גם מסמל גם כ"תואר"  שמלוה את הכהנים בעבודת הַקֹּדֶשׁ במקדש.    

ימי חיי יעקב מחולקים לתקופות

ימי חיי יעקב חולקו לתקופות אחדות. תקופה ראשונה מיד לאחר לידתו בחייו אצל בית אביו ואמו בה הוא מתגלה, כאיש תם ירא אלהים וסר מרע, אבל גם לוחם נאבק בצורה מתוחכמת עד ערמה, ומשהבטיח לעצמו את הבכורה ואת הברכה שלקחן מאחיו עשו. והתקופה השניה של יעקב מתחילה אחר צאתו לארם נהריים להיות אצל דּוֹדוֹ לבן. תקופה זו נמשכה עשרים או עשרים ואחת שנים, בהן שרת את לבן וחייו לא היו קלים עם חותנו זה, ברם בתקופה זו נולדו אחד עשר ילדיו ובתו דינה משתי האִמָּהוֹת: לאה ורחל ומשתי הָאַמּוֹת: זלפה ובלהה, בתקופה זו צבר רכוש רב, אך בסבל וּתְלָאָה. התקופה השלישית מתחילה בשובו של יעקב לארץ כנען למולדתו, מפדן ארם ואז התרחשו המאורעות המכריעים בחיי יעקב-ישראל: הוא מאבד את בנו האהוב עליו את יוסף בן רחל שהיתה היא אהבתו הראשונה וחי כאב ששכל בן, התקופה הרביעית מתחילה מהירידה למצרים במלאו אחר רצון יוסף וזה כששרר רעב  בארץ כנען. ברדת יעקב למצרים עם הפמליה שלו נאמר: כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל הנפש ששים ושש (ויוסף היה כבר במצרים 67) ובני יוסף אשר ילד במצרים נפש שנים (ויגש מו/כו,כז), מנינם היה 69 נפש ולא שבעים נפש כמו שנאמר כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים.(ויגש מו/כז), דבר מיושב בכך כי נאמר: "הבאים מצרימה" כולל אלה שכבר באו ונמצאו בעת רדת יעקב מן הארץ למצרים שם. מכאן שיחד אתם יש שבעים נפש הכיצד? רש"י מבהיר: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים  הוא לשון עבר,….לפי (לכן) שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות. תקופה רביעית זאת נמשכה שבע עשרה שנה, זה שנאמר בפתח הפרשה: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה.(מז/כח). וכל שנותיו היו 147 שנים. ובטרם השלים שנותיו צוה על יוסף -כמשנה לפרעה, כי יוסף יכול במעמדו לקיים מצות אביו: אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אֲבֹתַי  וּנְשָׂאתַנִי ממצרים וּקְבַרְתָּנִי בִקְבֻרָתָם. (דהיינו  במערת המכפלה)  

התהוות בני ישראל כעם בנכר

התהוות בני ישראל כעם בעודו בנכר מחוץ לארץ כנען, אשר אדון עולם נתנה לישראל תחילה הבטיחה לאברהם ואחריו ליצחק (את ישמעאל שלח אברהם להתישב במדבר בארץ שור הידועה בימינו כערב הסעודית שם גם נמצא הסלע הנקרא אל-כַּעְבֶּה היא המקדש לאסלאם כמו להבדיל בית המקדש הבנוי על סלע לישראל בהר הבית. ובסוף נתנה אלהים ליעקב – ישראל לו ולבניו. על בני יעקב-ישראל שישבו בארץ גושן במצרים נאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ (ארץ גושן) אותם (שמות א/ז). ניתן לאמר כי אלה היו שנים טובות לבני ישראל, למרות שחיו ב חסדו של שליט זר(פרעה). מלמד שראשית היציאה מן הארץ נראה מבטיח, אך סוף הירידה מר, זה שחזינו במאת השנים האחרונות באירופה ובאסיה, כשאחרי האשליה של שנים טובות בשפע ורוחה מדומים, באו שנות לחץ ורדיפה שנסתימו בהשמדה. לעניננו אנו רואים כי עם ישראל התחיל התהוותו מחוץ לארצו,אבל לא חדל לשאוף לשוב ולהתרכז בארץ אבותיו, זה אומר שאין מקום בטוח שיכיל את עם ישראל, אלא ארץ ישראל, לא מבחינת הכמות וכמובן לא מבחינת האכותו שעולה על האכויות בעמים, זה שמעורר קנאה בעם ישראל, קנאה שהולידה שנאה. מכאן מובן למה נמנו שנות ישיבת יעקב במצרים כתקופה נפרדת למרות שזו כלולה במאה וארבעים ושבע השנים שנות חיי יעקב לכן : ויאמר יעקב אל פרעה  ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו .(ויגש מז ט) לסכום על החיים בנכר ניתן לאמר: למרות שיעקב אצל לבן גדל ויצא משם ברכוש גדול היה לו שָׁם רע.  זה שנאמר בהגדה של פסח: עבדים היינו לפרעה בארץ מצרים למרות שבימי יוסף חיו ברוחה, זה מסהיר גם רצון יעקב לשוב לארצו אפילו מת בצוות את יוסף: ונשאתני ממצרים וקברתני בִּקְבֻרָתָם…השבעה לי  וישבע לו. (מז/ל,לא). מכאן רבים וטובים מבני עמנו שחיים בנכר "חיי רוחה מדומה" מבקשים לסיים חייהם בארץ. לרש"י יש הסבר מדוע יעקב בקש להקבר בארץ זאת: "שלא יעשוני מצרים עבודה זרה" ויעלו לקברו במצרים.כי הליכה לקברי צדיקים להשתטח עליהם גובלת בעבודה זרה.  

הקבצו ושמעו בני יעקב

על עֶרֶשׂ דְוַי נאמר: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. והנה למרות זאת משנתקבצו ילדיו לא ספר להם את אשר יקרא אתם באחרית הימים. למרות  שיש סברה שיעקב חזה ברוחו את אשר יקרה לילדיו באחרית הימים, לבסוף לא עשה זאת כי לדידו של דברי רש"י כי: נסתלקה שכינה ממנו. ניתן גם לומר שאין בשר ודם יודע מה יהיה באחרית הימים וכל המתנבאים אשר כביכול שורה עליהם רוח הקודש, משקרים ביודעים כדי להוליך שולל, דבר זה לא שולל אפשרות שאדם בכוח תבונה וחשיבתו יוכל לתאר קרוב לאמת איך יראה העתיד. אך בין זה לבין ידיעה מרוח הקודש ולא כלום. אין בימינו בני אנוש שיש להם רוח הקדש לנבא את העתיד, מחשבה אבסורדית זו הולידה את ישוע שבעקירת העין נקרא ישו ולאחר מכן הופיע עוד תמהוני, והיתה לנו גם מִכְשֶׁלֶת בר כוסבא שרבי עקיבא גדול חכמי ישראל הכתיר כמשיח באמרו: דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל. על כך אמר ר' יוחנן בן תורתא לר' עקיבא : עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן-דוד לא  בא. וגם מופיע לו שבתאי צבי, שהצליח לגרום לכך שחלק מבני עמנו האמינו כי הוא המשיח, ובסופו של דבר התאסלם. גם בימינו יש הרואים ב"אדם בשר" ה"נח" על משכבו בשלום כמשיח, אף כי הוא לא ראה עצמו ככזה.

הָאָדָם  אָדָם בָּשָׁר  וָדָם וּכְאָדָם   אֵין לוֹ כֹחַ נֶעֱלַם

בְּרַם יֵשׁ בַּעַל הַדְרַת עַם     הַמְפַעֲנֵחַ נֶעֱלָמִים כְּחָכָם

וְטוֹב  לְהַטּוֹת   אֹזֶן גָּם      לְרַחֲשֵׁי לֵב אָדָם פֹה  וְשָׁם

וְגָם אֵין  לֶאֱטוֹם אָזְנַיִם      וּלְצַפּוֹת רַק לְחַסְדֵי שָׁמָיִם

נֶאֱמַר גם אָדָם לְאָדָם זְאֵב   אַךְ תְּשׂוּמַת לֵב מְרַפֶּה כֶּאֶב

אָנוּ חוֹזִים יוֹם יוֹם בְּכַךְ     אֵיךְ אָדָם עָשָׂה טוֹב וְנִשְׁכַּח

כְּבַר הָיוּ דְּבָרִים  מֵעוֹלָם   וְהָעֳמַדְנוּ  בְּמִבְחָן פֹּה וְשָׁם

טוֹב לָדַעַת  שֶׁיֵּשׁ תִּקְוָה      שֶׁיֵּשׁ עֲדָיִן גָּם עוֹשֵׂי מִצְוָה

לֹא עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרַס      וְלֹא עַל מְנַת לִהְיוֹת נֶעֱרַץ

לַעֲשׂוֹת רַק לְשֵׁם שָׁמָיִם     וְלִסְעוֹד נוֹפֵל בָּאֵשׁ וּבַמַּים