בס"ד

פרשת השבוע ויקרא (החודש) (מקאם ראשט)

א' בניסן תשע"ח (17/3/2018)  
מאת אברהם הללי עו"ד

הַמַּעֲבָר

מְאֲרָעיּוּת לִקְבִיעוּת

מִשֶּׁתָמָה וְנִשְׁלְמָה מְלֶאכֶת  הַמִּשְׁכָּן

הִגִּיעַ עָם יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבַּר אֶל הַמַּעֲיָן

לַמְרוֹת שֶׁהַמִּשְׁכָּן הִנּוֹ מִקְדָּש  עָרָאי

וְזֶה אֲשֶר צִוָּה שֶׁיּוּקַם שָׁם  אֵל שַׁדָּי

וְאָמַר לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל זֶה רְאֶה  וְקַדֵּשׁ

מְעֲצֵי שִׁטִּין וְעוֹרוֹת וּפְאֶר לֹא  בִּקֵּשׁ

וְלִהְיוֹת צָנוּעַ וְכָבוֹד לֹא לְבַקֵּשׁ

זֶה דְבַר ה' לְעַמּוֹ  לְהִסְתַּפֵּק בַּמּוּעָט

וְהַצְנַע לֶכֶת עִם אֱלֹהֵיךָ שָׂמוֹ מִשְׁפַּט

וְהָעָם אָטַם אָזְנָיו  ובְמֻדַּע לֹא שָׁמַע

וְהֶעֱמִיד פָּנִים כּלֹא מֵבִין וְשֶלֹּא יָדַע

אָז אָמַר מֹשֶׁה וַיִּשְמַן יְשֻׁרוּן  וַיִּבְעַט

בְרַם נְשִׂיאֵנוּ אָכֵן דַּר בְּמִשְׁכָּן מוּעָט* *בן צבי הנשיא השני לישראל

אָבָל כְּבוֹדוֹ מְאֹד רַם וְלֹא פָּחַת

לֹא בּכְדִּי נֱֶאַמר בּוֹעֲרִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ

עַד מָתַי תְמִימֵי  דֶּרֶךְ תַּתְעוּ וְתַכְשִׁילוּ

פַּשְּׂגוּ דַרְכְּכֶם אֶל הַר הַבְּרִָכה הַעֲפִּילוּ

וּבִכְדֵּי  שֶׁלֹֹּא תִּתְפַּתּוּ לְהַכְשִׁיר הַשֶּׁרֶץ

מִצְוָה גְּדוֹלָה לִנְהוֹג בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ

וּלְסַלֵּק אֵיבָה מהעם וְגָם חֲמַת זַעַם  

לֹא לְלַבּוֹת שִׂנְאָה וְאִשָּהּ לְכַבּוֹת  גָם

כִּי הָאֶגוֹ מַזִיק סַר-טַעַם וּפוֹגֵעַ בָּעָם

זוֹ קְלָלָה בְּכִסּוּי בִּרְכַּת בִּלְעַם

יעודו של אהל מועד במדבר _

החל מחמש ויקרא ואלך פעילות העם מתרכזת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, הן בְּדַּבֵּר הקב"ה אל משה ואל העם והן בהקרבת הקרבנות. אלא שכאן המקום להתעכב על כפל הלשון שבפרשת ויקרא ו-וידבר בכך שמתחיל בפסוק במלה ויקרא אל משה ומיד חוזר ואומר וידבר ה' אליו (אל משה)  מאהל מועד. כאן שונה מכל מה שקראנו עד כה, תמיד נאמר: וידבר או ויאמר ה' אל משה לאמר ואילו כאן נאמר ויקרא מבלי שהקב"ה קורא בשם משה ומיד לאחר מכן אומר ה' אל משה. רבותינו ראו בכך משום מעין חבה שיש לקב"ה למשה ומבהירים זאת בכך להבדל בין וַיִקְרָא לבין וַיִּקֶר בכך כשהקב"ה מדבר אל נביאי הגויים מְחַסֵּר את האות א' נאמר וַיּקֶר בדברו אל בלעם נביא הגויים, ברם כשהוא מדבר אל נביאי ישראל האהובים והחביבים נאמר "ויקרא". רש"י מלמד סניגוריה על ישראל יוצאי מצרים כחביבים על האלהים, למרות שהתנהגו ככפויי טובה והחלו מתאוננים ומתלוננים על משה, למרות שעיניהם ראו גדולת אלהינו בעשותו להם נסים ונפלאות. בעוד חִצֵּי ישראל המורעלים מופנים נגד משה, הוא היה נוהג בסלחנות ועשה כלשון הפתגם העממי שאומר: "מי שלא בא אתך, לך אתו" (בערבית אִלִּי מָא בְּיִגִ'י מָעַאךּ רוּח מָעַאהּ: الّي ما بيجي معك روح  معاه) .ועשה כדברי חכמינו שאמרו: "לחנוֹך את הנער על פי דרכו". לפיכך נאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו, תחילה דברי כִּבּוּשִׁין לישראל הכובשים את הלב ולאחר מכן לשון נוקשה "דַּבֵּר" אליהם, עד אשר אנשי דור המדבר המתאוננים ומתלוננים מתו והחל להאמר: וידבר ה' אלי לאמר (דברים ב'/טז,יז), יש  גם משמעות נוספת לַדָּבָר או לדברים  כשהקב"ה אמר למשה: לך דַּבֵּר אל העם והשמיעם דברי והשיבני אם הם יקבלו דברי, שנאמר: וָיַּשֶׁב משה את דברי העם וגו...(שמות יט/ח). כל זה קורה אחרי הקמת המשכן וְחֲנֻכָּתוֹ,כאשר החל העם בעבודת האלהים במשכן.מכאן ספר ויקרא הוא ספר תורת הכהנים שבו מובאים דיני טומאה וטהרה בישראל, הוא נקרא גם סִפְרָא או ספר הלויים (לויטס ביונית) שמשרתים במשכן. ואכן נתקימה הקרבת הקרבנות כל ימות המדבר וגם בשנים הראשונות לכיבוש ארץ כנען ונמשכה עד חרבן בית שני ואז פסקה לחלוטין. הנביאים שברו אל העם באמרם לו: כי  אלהים איננו חפץ בזבחים מצד אחד ועשית הרע מצד שני כלשון חכמינו: "טובל ושרץ בידו" זה נשמע ברור יותר בדברי הנביא ישעיהו שאמר: "לָמָּה-לִי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי … לית מאן דפליג שלקרבנות היתה בימים ההם חשיבות רבה בעיני העם, כי במצרים נאלצו לעבוד עבודה זרה ולהקריב קרבנות לאלים והמירו זאת בהקרבת הקרבנות הקרבנות לאלהי ישראל שהוציא אותו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה.

הקרבת הקרבנות היא לה'

לא מצאתי שבסמיכות למלה הקרבת קרבנות את השם "אלהים". כשמדובר בהקרבת קרבנות נאמר: הקרבת קרבנות לה'. ויש שני טעמים לדבר האחד, מפני שהקרבת קרבן נועדה לבקשת מחילה ורחמים של מקריב הקרבן או לזה שלמענו מקריבים את הקרבן. מאת ה' לפי מִדַּת הרחמים בעוד אלהים מסמל את מידת הדין. המקריב קרבן מבקש הרחמים ומבקש רחמיו של ה'. התנא בן עזאי בגמרא אמר כי הנוסח הקרבנות לה' עשוי בכונת מְכַוֵּן,כדי לסלק כל ספק מלב האדם שהקרבן הוא לה' ולא לאלהי הגויים. כי הרי הגויים נוהגים לקרוא לאליליהם "אלהים". זאת ראינו ביתרו חותן משה אשר בטא זאת היטב אחרי ששמע את כל אשר עשה ה' לפרעה וּלְמִּצְרַיִם, בהוציאו את ישראל ממצרים אז נאמר: וַיִּחַד יתרו ….(נתן פרוש מיוחד שנאמר  על הביטוי וַיִּחַד במשמעות וַחּד בערבית, זה שעושים הישמעאלים בהזכירם את שם האלהים ואת נביאם), לעניננו יתרו אמר למשה: עתה ידעתי  כי גדול ה' מכל האלהים. הנה כי כן יתרו עשה הבדלה בין ה' לבין אלהים, כשדבר על אלהי ישראל אמר: ה' וכשדבר על אלהי העמים אמר "אלהים" בהתכונו לאלילי הגויים. אשר להקרבת הקרבנות שבויקרא הדבר נעשה כאשר אדם חוטא וחש בתוך תוכו כי עליו לכפר על חטאו ממהר הוא להקריב קרבן. ברם יש גם קרבנות תמידים ומוספים בזמנים קבועים , יש שני קרבנות חובה "החטאת" ו"האשם" וההבדל בסוגי הקרבנות היא: ב"חטאת" הקרבן הוא כבשה או שעיר או פר, ואילו ב"אשם" הקרבן הוא אַיִל צעיר או כבש בן שנה . והנודר נדר יכול להקריב כל בהמה שירצה. ברם לפי רָבָא העוסק בלימוד התורה איננו צריך עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. לפיכך אנחנו אומרים יום יום בתפילתנו עתה שאין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, נשלמה פרים שפתינו נמיר זאת בתפלה . שתהא היא שיח שפתותינו, וזה יהיה חשוב וּמְקֻבַּל, כאילו הקרבנו קרבן במועדו . כל שדרוש לאדם ליצור קשר בינו לבין בוראו, בתפילה .

מחילה על חטאי המנהיגים ע"י קָרְבָנוֹת

הקרבת קרבנות חלה על אנשי הרשות והשררה כדי לכפר על חטאיהם כלפי צאן מרעיתם, בתקופה בה מדובר היו אלה הכהן הגדול וזקני העדה המנהיגות הרוחנית, לרבות נשיא או מלך החל מתקופת שאול . מעיון בכתוב בתורה ובמקורות האחרים רואים בעליל, שהיתה תופעה של מנהיג חוטא , והמקרא שם אותו בראש סולם הַחַטָּאִים , דוקא לגביו צריך שלא ידבק בו רבב. התורה מלמדת אותנו , כי המנהיגים אינם חסינים בפני החוק, ואין הם מוגנים מפני השגגה ושגגותיהם אף היו תדירות ביותר , כפי שבטא זאת אחד האמוראים המאוחרים באמרו: כל הגדול מחברו- יצרו גדול הימנו. מדרש רבה אומר: אם הכהן המשיח יחטא עליו לכפר על חטאו , מהר יותר מעמך ישראל.  המנהיגים קודמים במשוגותיהם ומועמדים לחטוא יותר וזאת: כיון שאדם בא לידי גדולה, מיד בא לידי חטא,  ויש ביטויים חריפים יותר בענין זה שבאחד מהם נאמר: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור מלמטה , נעשה רשע מלמעלה. הרמב"ם מביא אמרה זו ומטעימה בפרוש משל פרקי אבות ששם נאמר: אל תתודע לרשות (פרק א/י)  ומוצאים גם חידוד לשוני בכך שבשתי המלים ראש ו-רשע מופיעות האותיות ר' ו-ש' , מכאן יש ספקנות ועמך ישראל ספקני וחשדני כלפי כל רשות וסמכות שלטונית של אדם בשר ודם ואלה חיבים להזהר שבעתיים במעשיהם ובהתנהגותם, גם אם הם חכמים ונבונים ויודעים גם לגלות בקיאות כמשרתי הציבור, אין בכך כדי למחול להם על סטיה מדרך היושר על כל סוגיה וגוניה. גם כשחז"ל אומרים "הזהרו ברשות", או "הוו זהירין ברשות" (פרקי אבות ב/ג) אין הכוונה לרשות זרה, אלא גם לרשות של ישראל,  לרבות הכהן, המשיח, הסנהדרין, הנשיא ואחרים. את סמכותו, להנאתו, לטובתו לחמדנותו ולמקורביו ומכריו. בנושא זה מובא "משל יותם"(שופטים ט/ח) המבטא את המצב בצורה אלגורית: במשל זה מדבר בקיצור רב בכונה להמליך מלך על הצמחים ובעיקר על העצים. בפניה אל הזית , לגפן ולתאנה… בגלל ערכם הגלום בהם, הם לא היו מוכנים להיות שליטים ורק האטד הקוצני הדוקרני והפוצע הסכים להיות מלך, על כל המשתמע מכך. התורה מניחה מלכתחילה כי הכהן הגדול יחטא, אף בשגגה חטאו נוגע ופוגע בעם, לא כל שכן אם חטא ביודעין, לחטאו יש השפעה ישירה על העם שהוא מנהיגו. כאשר הוא הכהן הגדול אמור לכפר על חטאי העם ביום הכפורים? בילקוט שמעוני יש מדרש בארמית שתורגם לעברית שאומר: עלובה היא העיר אשר אלה החוטאים בה: הרופא הממונה על הבריאות והמורה הממונה על החינוך והרופא המילד והאומן שבונה כלים אך עור באחת מעיניו , והסנגור הממונה על הגנת הנאשמים ונהיה מקטרג עליהם, אם אלה פגומים או פגמו בעצמם, איך יעלה בידם למלא תפקידם ולשרת אזרחיהם כיאות כשהפגע  דבק בהם והגבילם במילוי תפקידיהם?

בֶּן אָדָם הִשָּׁמֵר  עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת לְעִתִּים בִּבְלִי דַּעַת עֲבֵרָה  אָחֶרֶת

וְהַעֲבֵרָה לֹא  תִּשָׁאֵר מֻסְתֶּרֶת    וְהִיא עַל אֹפִי הַעֲבַרְיָן   מְסַפֶּרֶת

הַנִּבְחַר לְהַנְהִיג עָלָיו לְהַקְפִּיד   שִׁבְעֲתָיִם עַל מַעֲשָׂיו מִפְּנֵי פִּיד* *פיד =  אסון (איוב)

שֶׁיִּזְכֹּר הַכֹּחַ  מוֹלִיךְ אֶל הַזָּדוֹן    לִצְבִּירַת הוֹן וְשִׁלְטוֹן וְאֶל הֶאָסוֹן

וּדְעוּ כִּי עֵינֵי הָרָשָׁע מֵאֲחוֹרָיו    עֵינֵי חָכָם בְּרֹאשׁוֹ וְהַגַּנָב בִּצְדָּדָיו

  וְהַדֶּרֶךְ הַיְשֵׁר לַגֶּהִנּוֹם פְּתוּחָה    בָחוֹל וּבְחַג וּבְכֹל הַיָּמִים לִרְוָחָה

הִיא כֻלָּה זְרוּעָה פִתּוּיִים   לְכֹל תֶּאֱוֵי בֶּצַע חַמְדָּנִים

וְשֶׁהַקָּרְבָנוֹת  אֲשֶר נַקְרִיב יִהְיוֹ לְתוֹדָה וּבִזְמָן קָרִיב

 וְשֶהָאֵל יוֹרֵה דַרְכֶּנוּ וִיסַמֵּן   דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וְנֹאמַר אָמֵן