בס"ד

פרשת השבוע כי תבוא (המקאם שיגה)
כ"א באלול תשע"ט (21/9/2019)
מאת אברהם הללי  עו"ד

שבת שלום קהל קדוש.

הַדַּאֲגָה לַכְּלַָל

תָּם הַמַּסָּע בְּאֶרֶץ  לֹא זְרוּעָה

וְהָעָם קָרֵב  לָחֹפֶשׁ וְלַיְּשׁוּעָה

וְהוּא מַתְחִיל הַכֹּל  מֵהַתְחָלָה

בְּהַגִּיעוֹ אֶל הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה

לֹא עוֹד מָן מֵהַשָּׁמָיִם וְּלֹא שְׂלָו

לַחֲרוֹשׁ וְלִזְרוֹע עִם בּוֹאוֹ עַכְשָׁו

לְאֱכוֹל לֶחֶם וְלֹא הַמָּן מִשָׁמִָים

לְהָפִיקוֹ  בְּעָמָל וּבְזֵיעַת אַפָּיִם

וְלֹא  הָאָדָם לְבַדּוֹ נוֹעַד לַעֲמוׁל

הֲרֵי לֹא לַשַּׁוְא  מֵעַבְדּוּת נִגְאַל

וְנִצְטַוָּה  לִטּוֹל הַדַּאֲגָה לַכְּלָל

גַּם לְהַאֲכִיל בְּטֶרֶם הוּא יֹאכַל

בהגיע ישראל  לארץ בתום המסע

בהגיע ישראל לארץ אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר להתישב בה בארץ שהובטחה לאבותיו על ידי אדון עולם, הוא נצטוה על ידו בפי משה שדבר אל העם, ולהזכיר להם  כל אשר עשה אלהים למענם, לאחר שירדו יעקב וצאצאיו מן הארץ למצרים בתורם אחר חיי רוחה, משה ידע שהעם חיב לא רק לזכור, אלא גם לשנן ולספר ביציאת מצרים לדורות הבאים אחריו , למען ידעו כי הירידה, ראשיתה קַלָּה וסופה קָשָׁה וּמָרָה שנאמר : וירד (העם) מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב (כו/ה). ספור יציאת מצרים איננו רק כדי לספר זכרונות , היא נועד ללמוד לקח ממנו לאלה מן העם שנטשו ארצם בתורם אחרי רוחה יתרה . לכן השיבה לארץ והישיבה בה נקנים ביסורים. מכאן לא רק צריך לשמור על הארץ לבל תאבד לנו, אלא חובה עלינו להתישב בה ולעולם לא לעזבה, ובכך גם לקים בה מצוות התורה וחוקתה ומשפטה. בפרשה זו הדגש הושם על  קיום מצוות התורה הקשורות לאדמת ארץ ישראל, בכל הנוגע להפרשת מעשרות מפרי האדמה ומתבואה ופירותיה לכהנים וללויים המשרתים את העם ומשרתים בקודש ולא רק לאלה גם לכך

לכל: הגר הגר בתוך עם ישראל ואת היתום ואת האלמנה שבקרבו. ברור כי כל השם עצמו כמי שמקים כל מצוות התורה אלא שהוא בוחר לקימן מחוץ לארץ ישראל, הרי הוא בכך איננו מקים אחת המצוות החשובות ביותר שבה, למרות דבקותו בתורה בולימד המשנה והתלמוד, מדובר אפילו באדם שנולד בנכר לישראל שירד מן הארץ, מוטב שידע כשומר מצוות כי בשבתו מחוץ לארץ ישראל מחסיר בכך מצות עשה של "מתן מפרי הארץ" שה' נְתָנָּהּ כנחלה לישראל. הוא חיב   לתת ל"לוי" שאין לו נחלה ולגר הגר בתוך עם ישראל וליתום ולאלמנה שבקרבנו. לא בכדי אדם בחופתו כי הוא מעלה את ירושלים על ראש שמחתו כי הוא נצטוה להתישב ולהתנחל בה. חובה כל אחד מישראל לקים מצוה זו ואם יושב בה לא לרדת ממנה. הנתינה מיבול הרץ משמחת את הנותן כי בנתינתו עושה טוב לזולתו ככל שהזולת ראוי לה ולא נוהג כ"כפוי טובה", כדברי המשל  הערבי "בּיַאְכּוֹל וּבְיִנְכּוּר" תרגום חפשי "אוכל ומתכחש", זה אשר עשה ישראל בלכתו במדבר. אלא שהישיבה עצמה בארץ וזריעת האדמתה כדי לאכול מפריה ולתת מטובה לזולת משמחת שנאמר: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך. (כו/יא) לא בכדי נאמר על ישראל "עם סְגֻלָּה", לא במשמעות עם "מתנשא" כפי ששונאי ישראל מפרשים זאת שונאי ישראל המבקשים לנגח אותו, כי הכונה בביטוי "עם סְגֻלָּה", היא לעם "הַמְסֻגָּל" לקים את מצוות התורה, שהדם מישראל קבל על עצמו לקימן, חובות מוסריות רבות בעיקר בתחום העשיה לא רק לעצמו בלבד אלא למען שיזכה גם את הכלל לכול מטובה. 

הישיבה בארץ סוד ויסוד קיומו של עם ישראל 

נטישת הארץ הן בעקבות  "החרבן" והן בעקבות גירוש ישראל מארצו , דלדלה את העם ולא בכדי עם ישראל כעם עתיק, נשאר מספרו קטן, כמעט מכל עם בתבל, וזאת למרות ההבטחה של  הקב"ה לישראל שעם ישראל יהיה ככוכבי השמים לרוב. אלא שישראל לא שמר על יחודו בגולה, הוא נטמע בעם הארץ שחי בה והתבולל. ואף על פי כן למרות מספרו הקטן פָּעֳלוֹ גדול ורם. ויש פתגם בערבית ששמעתי מקדמונינו שאומר: "חַגְ'מוֹ צְעִ'יר וַלָאכֶּן פִעְלוֹ כְּבִּיר" (حجمو صغير ولكن فعلوكبير) תרגומו לעברית: גָּדְלוֹ זָעִיר אך פָעֳלוֹ כַּבִּיר כרוצים לומר בכך, שעמנו אמנם קטן במספרו אבל גדול ועצום בפעלו, והוא אכן עם קטן במספרו בין הָאֻמּוֹת אך גדול בחכמתו ותושיתו והראיה שעמים רבים משחרים לפתחו. יחד עם זה היכולת הכבירה עוררה קנאה בקרב העמים והאבסורד  בכך ככל שעמנו חכם יותר, כן הקנאה בו גדולה יותר אשר הופכת לשנאה של העמים שבקרבם ישב, ישראל ובכך העמים שיש בקרבם גילו כפיות טובה רבה. לכן שירבו היודים לארצות "גלותם" אף  אלה שנולדו ליורדים, יהיו הם צפויים לאותה שנה ואותה קנאה. יש אלה שנסו לְעַדֵּן את המושג "גלות" בהמירם אותו ב"תפוצה" או ב"ארצות התפוצה". אף על פי שבמאה הקודמת היה ברור כי אין תקומה לישראל אלא אם ישוב לארצו. כי בארצות גלותו ישראל לעולם ישאר נטע זר. לא בכדי הפרשה פותחת במושג ראשית כל פרי האדמה (הכונה לשבעת המינים) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו כי אתה אינך כפוי טובה , כי אינך שוכח את הטובה שעשה לך ה' כי אם אתה מודה לו על ברכת האדמה ומביא ממנה הבכורים, דהיינו ראשית פרי האדמה אשר ה' נתן לך ושמחת ושימחת  גם את הלוי והגר הגר בקרבך ושוב לא שוכחת התורה לכרוך עם ה"לוי" גם את היתום והאלמנה (זה נקרא מעשר עני) . גם הוכח מעל דפי ההיסטוריה כי למרות נהירת עמים זרים רבים גדולים ועצומים לארץ בכל הזמנים כדי לכבוש אותה והיו אלה :  הפלשתים והפרסים, הבבלים, המצרים, הרומים, היונים, הביזנטים, הנבטים, ואנשי מסעי הצלב , והתורכים והבריטים לא נקלטו סולקו או הסתלקו ולא נשאר זכר מהם. לא כך היה  בסוריה בלבנון ובעירק ובמצרים ואפילו בצפון אפריקה, עמיהם נטמעו בפולשים. בעוד בני עמנו שגורשו או נאלצו לנטוש את הארץ שבו ושבים אליה בזכות אותו קומץ של בני עמנו שאחזו בחלקי הארץ השונים, בירושלים בצפת ובטבריה וביבנה ולא הפקירו אותה לנוכרים,כשההם חיו בה בטוב וברע. כאמור מעמדה הלאומי של הארץ נשאר כארץ הָעִבְרִים בשונה מהמצב בארצות האחרות הסובבות את הארץ, שם עמיהם המקוריים האשורים והבבלים הפרסים והמצרים והארמים והפינקיים המוע'רבים נטמעו בעמי האיסלאם, שפלשו אליהם  ממדבר ערב הידוע כיום כערב הסעודית ובסיבותיה, ולא קמה מעולם ישות מדינית עצמאית מאז חרבו ישראל ויהודה. 

הקללה והברכה חוזרת

משה חוזר בפרשת  כי תבא אל האמור בפרשת ראה, בשאלת   בחירת "הטוב"  או בחירת "הרע"   

שם נאמר: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם…. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם (ראה יא/כו)   את הברכה על הר גריזים  ואת הקללה על הר עיבל. ואילו בפרשת כי תבוא הכתוב מפרט את המעשים שבגינם העושה אותם יקולל. ועיקרם הוא : העושה פסל ומסכה וְשָׁמַם בּסֶּתֶר , והמקלה (מזלזל) באביו ואמו , המסיג גבול רעהו , המשגה עִוֵּר בדרך (הכונה גם לאדם שאינו עִוֵּר) המטה משפט גר יתום ואלמנה  והעושה מעשה זִמָּה , והלוקח שֹׁחַד. אך אלה באים  על הברכה, אלה אשר ישמעו  בקול ה' אלהים , ה' יעשה להם טוב בפרי בטנם  ובהמתם ואדמתם  ויפתח אוצרו להם  ויהיו לראש ולא לזנב . אלא שדברי הברכה והקללה  העסיקו רבים וטובים מהמפרשים והם ניסו להטות דברים אלה מההיבט של עם ישראל השקוע בגלות האפלה של אותם דורות ויש בהם תאור מצב בו העם שרוי בגלות ולמעשה שוב איננו מקים את מצוות התורה בכל הנוגע לשיכותו לעם ישראל אבד את אמונתו והדברים באים להזהיר העם, לשוב אל הדרך הטובה. והנחמה היא בדברים אלה: ואף גם-זאת בהיותם בארץ אֹיְביהם לא-מאסתים ולא געלתים לְכַלֹּתָם  להפר בריתי אתם. (ויקרא כו/מד)  וממשיך עוד : וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר  והארת אזכר (ויקרא כו/מה)  והשאלה מדוע צריך לחזור עליהם פעמים: ההסבר לכך כי בפעם הראשונה נאמרו על ידי הקב"ה, עצמו, ואילו בפעם השניה כאן נאמרים על יד משה בהיותוחוזר ומשנן דברי הקב"ה  אל עם ישראל בדברו אלהים בסוף הדרך, 

יָמִים  אֶלֶּה הֵם יְמֵי  חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ

כּוֹלֶל הַסְּלִיחוֹת וְעַל כֹּל הַמִּתְרָחֵשׁ

חָרָטָה עַל הָרָע אֲשֶׁר עוֹלַלְנוּ לַזֻּלָּת

בְּחֶשְבּוֹן נֶפֶשׁ יֵשׁ  כַּמּוּת וְלֹא מְעָט

מִתְבָרֵר לָרֹב  לָקַחְנוּ בִּמְקוֹם  לָתֵת

וְאֶת  הָאֱמֶת סִלַּפְנוּ  וְהוֹסַפְנוּ לְעַוֵּת

וְכֹל מַנְהִיג קַּם וּמַכְרִיז  אֲנִי וְאַפְסִי

כִּי חָשׁוּב לוֹ מִכֹּל שָׁלוֹם עָלָיִךְ נַפְשִׁי

מוּטָב  אֵֶיפֹא לַעֲשׂוֹת  חֶשְבּוֹן נֶפֶשׁ

וּבַל יֵהֵא  הָאָדָם מִן הָאֱמֶת חוֹשֵׂשׁ

וְלִזְכּוֹר כִּי  לְכֹל שְׁטָר מוֹעֶד לְהִפָּרַע

שֶׁיֶּיַשֵּׁר  דַּרְכּוֹ וְלֹא יִכּנַע לְיֵצֶר הָרָע