בס"ד

פרשת השבוע מסעי (המקאם צבא) 

ב' באב  תשס"ח (3/8/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש

הַמַּסָּע וּתְלָאוֹתָיו

מִשֶׁהֵחֵל  הַמַּסָּע הָלְכוּ וְרַבּוּ  תְּלָאוֹתָיו

כִּי שִׁמֵּשׁ הַמִּדְבַּר לְיִשְׂרָאֵל מִשְׁכְּנוּתָיו

צַהֲלוּ יִשְׂרָאֵל וְשַׂמְחוּ בְּרֵאשִׁית דַּרְכָּם

בְּרַם לֹאׁ שָׁכְחוּ  לָקַחַת הָעַבְדּוּת אִתָּם

כִּי נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל  לְהִטַּלְטֵל בַּמִּדְבַר

וְהָיָה לִבָּם חֳמַרְמַר וְהַמַּאֲמִין לֹא נִשְׁבַּר

יַעַן כִּי הָאָרֶץ נִקְנֵית בְּיִסּוּרִים כַּךְ נִגְזַר

בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ שֶׁאָמַר

כִּי סוֹף הַמַּסָּע קָרֵב אִילוּלֵא הַמְרַגְלִים

שֶׁרֻבָּם זָמַם  לָשִׂים מִכְשׁוֹל  בַּגַּלְגָלִים

וְהִנֶּה לַמְרוֹת שֶׁיָצָא מַסַּע רִאשׁוֹן בְאִיׁשׁוֹן

נִמְשַׁךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבַּר כְמוֹ חִזָּיוֹן

שֶׁסּוֹף סוֹף יָביא לָנוּ שָׁלוֹם  

הדרך מתמשכת ויש לכך סבה 

דרך ישראל לארץ כנען הי קצרה הלא היא אותה דרך ששבעים הנפש ירדו בה מצרימה עם יעקב ובניו ופמליתו, פרט ליוסף. בדרך זו היו אמורים לשוב ולעלות לארץ, אלא שהפעם הם כבר עם רב וגם שונים באפים מאלה שירדו למצרים. היו ברדתם אדונים ואף ישבו בארץ גושן חלקת ארץ שיועדה להם בחסות יוסף שהיה משנה לפרעה.  היוצאים ממצרים היו חמישית מאלה שחיו במצרים גדלו ורבו וכי מהר ישכחו את הנסים והנפלאות שעשה להם אלהים על ידי משה ואהרן והם עלולים להתחרט ויבקשו לשוב למצרים, בסופגם יותר ממאתיים שנה ובחלק נכר מן השנים נהיו עבדים לפרעה ולעמו, לכן הם לא יעמדו בקשיי הדרך, לכן גזר הקב"ה עליהם ללכת במדבר כשפניהם פנים במקום לדרום אל ארץ כנען, היו לכוון  מערב אל מדין והבשן ומואב במדבר, הידועים לנו מדבר "סעודיה" ומקודש על ידי האיסלאם שמקורם מדינים . ישראל עשו עשרים וארבעה מסעות החל ב"רעמסס" וכלה ב"רִתְמָה", משם נשלחו שנים עשר המרגלים לתור את הארץ אך עשרה מהם הוציאו דיבת הארץ רעה והפילו פחד בלב ישראל בּאָמְרַם למשה : למה ה' מביא אתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב .(שלח לך יד/ג). זאת היתה כפיות טובה מצד ישראל, ואף על פי כן אלהים לא נטשם בשל כך, אבל  הענישם בּגָזְרוֹ עליהם ללכת במדבר עוד שלושים ושמונה שנים, עד שדור המדבר כפוי הטובה  יִכָּלֶה ויקום דור חדש שיהיה מוכן ומסוגל להלחם על כיבוש הארץ .  מזה למדים שלא קל להנהיג עם בהתהוותו, למרות שהמנהיגים משה ואהרן היו אז גדולי המנהיגים שקמו לישראל ואפשר לומר אפילו בכל דורות ישראל,  אלא שהעם כמנהגו נוהג מבקש לקבל הכל מן המוכן. וזה שקרה בתקופת משה ואהרן, העם קבל את הכל מן המוכן: "יומם" עמוד ענן רחף מעל ראשיהם ביום ובלילה עמוד אש (שמות יב/כא) שהאיר דרכם. וכיון שהם נעים ונדים ואינם מוציאים לחם מן האדמה. נתן להם את המן (שנקרא גם לחם השמים) "לחם השמים" , ממנו עשו מטעמים ככל שחפצו עשו ונעשה. הם הגדילו עשות: ותבעו בשר, גם דרישה זו נענתה בכך ששקבלו את השלו. ברם ישראל נסעו וחנו עשרים ושמונה מסעות היו עד מות אהרן בהֹר הַהַר. ועשרים המסעות הנותרים התרחשו מכאן ואילך מצלמונה עד פונן, ואֹבֹת ועיי העברים ודיבון גד ועלמן דבלתיימה, והר העברים, כולל נבו  (שם עתיד משה למות). וערבות מואב על ירדן ירחו, והַיְּשִמוֹת עד אבל השטים ( לג/ מא עד מט) . (לך ואתר מקומות אלה) ארבעים שנות הנדידה במדבר עם המשכן חשלו את הדור שנולד במדבר והיה לעם  עצום ורב עליו אמר רש"י: מפי אחד מאמוראי בבל כי מספר בני ישראל גדל עד הגיעו לירדן ירחו (שחנו על שטח של 144,000 מיל מרובעים) שם אמר להם משה: אתם עוברים הירדן ביבשה על מנת שתגרשו את הגויים משם, אם לא תעשו כן יבואו מים כאלה שישטפו אתכם. כך גם אמר יהושע לבני ישראל בעודם ממזרח לירדן לאחר שקיבל את המנהיגות: דעו על מה אתם עוברין את הירדן, על מנת, (בתנאי) שתורישו את יושבי הארץ מפניכם… (תירשו) . אם אתם עושין כן מוטב, ואם לאו  בָאִין מים ושוטפין אתכם.  

גבולות הארץ שהובטחה לעם ישראל .

משהגיע ישראל לירדן ירחו ונאמר זו הארץ אשר הבטיח אלהים לתתה לפי  גבולותיה אלה. 

מדרום : פאת הנגב ממדבר צין מקצה ים המלח.  ממזרח: מעלה העקרבים דרך צינה לקדש ברנע  עד חצר אדר דרך עצמונה  עד נחלה.(אולי נח'לה)

ממערב:  הים הוא הגבול הגדול ביותר של הארץ .          מצפון:    הגבול מתחיל מן הים הגדול עד לבוא   חמת לכוון מזרח
                                                                                                        לשפם עד לכתף ים כנרת ממרח (או בצדו המזרחי) של ים
                                                                                                          כנרת, כי היתה בתוך הארץ. הירדן ממזרח לארץ כנען
                                                                                                          עד שנופל בים המלח.

נטישת הארץ מְאֹנֶס, לא כל שכן מרצון, היא אובדת לעם  

לטישת העין לישיבה מחוץ לארץ המובטחת מחוץ לגבולות שפורטו קודם לכן, כפי שכבר נאמר : התחיל בבקשת בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה, שהופנתה אל  משה באמרם לו : יתן אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת (מטות לב/ה) (כלומר הארץ שממזרח לידן ירחו) כלומר מחוץ לגבולות ארץ כנען המובטחת לעם ישראל ולכן בא אליהם בתמיהה בה   ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה' .(מטות לב/ז) . הארץ המובטחת היא זו העותומאנים כבשו אותה עד שגורשו ממנה במלחמת העולם הראשונה. לא היה כל ספק אצל חבר הלאומים המקביל לאמות המאוחדות האו"ם של ימינו אשר שַׂם את אנגליה אפוטרופוס על הארץ עד להקמת בית לאומי לעםישראל הארץ ישראל זאת לפי "הצהרת בלפור" , וככל שיושב עם זר בארץ בתוך גבולותיה המתוארות קודם לכן, על ישראל להתחשב בעם הזר ולכל אחד מתושבי הארץ, אף אם זה יהיה בגבולות ארץ ישראל, כי הנטישה של הארץ פתחה את הדרך לאנשי המדבר לנהור אליה אחרי הופעת מוחמד ולהתנחל בה. מכאן שנטישת הארץ מזמינה עמים זרים לטעון כי הם בעלי הארץ. ואילו ישראל שירש את הארץ מאת האלוהים , אינו זכאי בעיני הפולשים לשבת בארץ זו. או להיות בעל השלטון בה. זה גם מסביר המהלך שנקטה בו בריטניה בקבלה את המנדט על ארץ ישראל , לנתק את השטח שרובו מדברי הנמצא ממזרח לכנרת ולירדן ולירחו עד הר הלבנון צפונה כשטח ארץ (עבר הירדן מזרחה) שאיננו כלול בארץ המובטחת. שטח זה נמסר לבדווים על ידי הבריטים לידי האמיר עבד-אללא שהיה ראש שבטי הבדווים הערבים שחנו שם בתום נדידתם ממדבריות המזרח התיכון ואפריקה. רק אם נאמץ דעה זו תובן משמעות גזרת  הקב"ה על משה ואהרן ועל דור המדבר בפרשת חקת שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהֹר ההר על גבול ארץ אדום לאמור: יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי (כ/כג,כד) ופרשת פינחס שם נאמר למשה: עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך.(כז/יב,יג)

שבט לוי לא קבל נחלה 

שבט לוי לא קבל נחלה בארץ, למרות שמשבט לוי יצאו גְּדוֹלֵי הָאֻמָּה ומנהיגי הדור ההוא אלה הם : משה גדול נביאי ישראל  ואהרן הכהן הגדול ומרים הנביאה, וממנו יצאו הכהנים המברכים את כל יתר בני השבטים ואילו שבט לוי ברכו אלהים ושם אותו לשרת בקודש. אלא מהר מתברר שכבוד וגדולה בלא מקום מגורים וחלקת קרקע אי אפשר, לכן נצטוו יתר השבטים להפריש משלהם  בית ומגרש משלהם ללוויים לכן צוה ה' את השבטים על ידי משה, בהיותם עדין בערבות מואב על ירדן ירחו כך : צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחזתם ערים לשבת ומגרש לערים סְבִיבֹתֵיהֶם (לה/ב) . כי גם ללווים יש בהמות משלהם ורכוש כפי שצוה ה' את משה : והיו הערים להם לשבת  ומגרשיהם יהיו לִבְהֶמְתָּם וּלְרְכֻשָׁם ולכל חַיָּתָם דהיינו: לחיותם ולקיומם (לה/ג) לא רק ערים לשימושם ולמגוריהם ולאחסון רכושם וּלְרַוְחָתָם, אלא גם:  שש ערי המקלט אשר לשם ינוס מכה נפש בשגגה שמכונה משום הָרֹצֵחַ . מכאן שלמכה נפש אפילו בשגגה נחשב רוצח עד שיוכיח כי הרג בִּשְׁגָגָה ולא בּכַוָּנָה תְּחִלָּה . והעם נצטוה לתת לשבט לוי : ארבעים ושתים עיר. (לה/ו) כדי שההורג נפש ינוס  לעיר המקלט עד אשר יוכח שהרג בשגגה, ואם לא יוכח שזה  בשגגה נחרץ דינו רוצח חיב מיתה . הפרת האמונים מתחילה באדם הראשון עם חוה וזאת כלפי בורא עולם לכן נאמר: האדם  רע מנעוריו. והרצח מתחיל מיד לאחר בריאת העולם כאשר קין רוצח  את אחיו הבל. הרוע הזה אחרי כך לֶמֶךְ הרג את קין לפי כללי נקמת הדם ובכך גם לתת להורג בשגגה לטעון ולשלם על כך בדין יוכל לטעון: כבר הורשעתי או כבר נענשתי או כבר זוכיתי. בעם ישראל נמנעו בכל הדורות  מלשפוך דם גם של שופך דם זולתו, וזה קבל ביטוי בדברי חז"ל שאמרו (לא כציטוט), סנהדרין שהוציאה להורג אדם אחת לשבעים שנה הינה סנהדרין קטלנית, לא כל שכן שאין לאפשר לאדם ליטול את החוק לידיו ולהרוג נפש אדם אחר.  כאשר בימינו אנו רואים באיזה קלות הורג אדם חברו ורוחץ בנקיון כפיו. אצטט שוב סיכום שכבר נכתב נותן ביטוי לאלימות המתרחשת בארץ :

מוּסַר הַשְׂכֵּל שֶׁבַּתּוֹרָה נִשְׁכַּח   וּבִכְלָל זֶה גָם הַדִּבֵר לֹא תִּרְצַח

הַפֶּשַׁע הַנּוֹרָא הָפַךְ לֹא נִשְׁלַט  וְהַשֶּׁקֶר הָיָה לָרוֹב כְּעִיר מִקְלָט

וּבְיָמֵינוּ מַעֲשֵׂי יוֹם יוֹם  תַּדִּיר הַפֶּשַׁע פָּשָׂה כְּחֹלִי  רָע מַמְאִיר

אֱמוֹר אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֶנוֹ    שֶׁלֹּא נִמְלַט מֵהָרָשָע וּמֵסַכִּינוֹ

תְּחוּשָׁה רָעָה שֶׁל חֹסֶר אוֹנִים    בִּשְׁלוֹט הַפֶּשָׁע בִּנְוֶה שַׁאֲנָנִים
כִּי לֵית דִּין וְלֵית  דַיָּן בְּמַחֲנֶנוּ אַךְ אִית  דִּין רְשָׁעִים בְּקִרְבֶנוּ

וְכֹל דְּאֲלִים  גָּבַר אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ    וּבְכֹל קֶרֶן זָוִית פֶּשַׁע מִתְרָחֵשׁ

 וְיַד הַחוֹק  קָצְרָה בִּפְנֵי  רָשָׁע נוֹתַר רַק לְהִתְפַּלֵּל כְּדֵי לְהִוָּשַׁע

עַל כֹּל אָדָם לִזְכּוֹר כִּי הוּא אוֹרֵחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה

שֶׁיַּעֲשֶׂה טוֹב לַזֻּלָּת יִיטַב לוֹ וּבצֵל שַׁדָּי יֶחֱסֶה

כַּךְ יִיטַב לוֹ וִיִיטַב לְזֻלָּתוֹ  גָּם שֶׁיָּקוּם וִינַסֶּה  

וַאֲשֶׁר מְבַקֵּשׁ הָאָדָם לְעֶצְמוּ לַחֲבֵרוֹ זֶה יִרְצֶה