בס"ד

פרשת השבוע פינחס(המקאם  צבא)
י"ז בתמוז תשע"ט (20/7/2019)
מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש.

קִנְאָה מוֹלִידָה שִנְאָה  

יֵשׁ וּלְעִתִּים הַקִנְאָה רְצוּיָה אַךְ לָרוֹב  הִיא דְּחוּיָה

רַק קִנְאַת סוֹפְרִים מַרְבָּה  חָכְמָה וְתָמִיד רְצוּיָה

לֹא כֵן הַקִנְאָה לְשֶׁם קִנְאָה  סּוֹפָה לְהוֹלִיד שִׂנְאָה

חָזִינוּ כְבַר בְּשִׂנְאַת אָחִים חִנָּם רַק אֲסוֹנוֹת יִבְּאָה

וּכְבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם וְהָיְתָה בָּעָם שִׂנְאַת  חִנָּם

אֲשֶׁר הֵבִיאָה עַל שְׁנֵי בַתֵּי  הַמִּקְדָּשׁ דְּאָז חָרְבָּנָם

אַף הַמְקַנֶּה לָאֵל חַיָּב תְּחִלָּה לְהַזְהִיר בְּטֶרֶם  יִקֹּם

כַּךְ צִוָּנוּ אֵל בְּטֶרֶם עֲשׂוֹת מִלְחֲמָה יֵשׁ לְדַבֵּר שָׁלוֹם

כְּבַר הוּבָא פֹּה לִפְנֵי עֲשׂוֹר מִדְרָשׁ אַגָּדָה לַמְהַדְרִין

עַל קִיּוּם מִשְפָּט וָצֶדֶק יוֹשְׁבֵי עַל מִּדִּין הַסֶנְהֶדְרִין

מְחָשָׁש פֶּן יַרְשִׁיעוּ חַף וִיזַכּוּ רָשָׁע הֵם הָיוּ נִזְהָרִין

זֹאת דַּרְכָּם שֶׁל דַיָּנֵי יִשְרָאֵל וְזוֹ הַהֲלָכָה וְזֶה הַדִּין

המותר לאדם מישראל ליטול החוק לידיו  

כדי להשיב על השאלה אם מותר לאדם מישראל לִטּוֹל את החוק לידיו: לשפוט ולגזור דין ולהוציא לפועל, כמעשה פינחס?, נחזור אל סוף פרשת בלק אל הפסוקים החותמים את הפרשה שם נאמר: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן, וַיִצָּמֵד ישראל לבעל פעור ויחר אך ה' בישראל (בלק כה/א-ג). בכך מעל ישראל באמון שהקב"ה נתן בו, והמעילה בְאִמּוּן מהוה עברה שלא תִסָּלַח, כך גם סבר "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" וַיִדְקֹר אֶת אִישׁ יִשְרָאֵל וְֶאת הָאִשָּׁה המדינית כי קינא פינחס לה'. מדובר בדקירה והמתת "זמרי בן סלוא נשיא  בית אב לשמעוני וב"נסיכה מדינית" היא כזבי בת-צור. להצדקת מעשה זה נאמר : כי הוא פינחס קנא לה' כי אלה מעלו באימון השם. בסוף הפרשה מובא נימוק נוסף להצדקת מעשה פינחס שם נאמר: ותעצר המגפה מעל בני ישראל שבה נגפו  ארבעה ועשרים אלף איש מבני ישראל. מבין השיטין עולה כי פינחס לא נטל את החוק לידיו ולא עשה דין לעצמו והוציא לפועל,  כי הוא הסתמך על דברי משה שאמר אל שופטי ישראל:"הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור" (בלק כה/ה) למרות זאת השאלה בעינה עומדת : משה לא צוה זאת על פינחס ונשאלת השאלה מי שם את פינחס שופט דן ומוציא לפועל . רש"י אומר מיוזמתו כי פינחס היה מבוזה על ידי השבטים שדברו עליו באמרם: הראיתם בן פוטי זה (אמו היתה בת פוטיאל, הוא יתרו שפוטם  בעגלים עד כדי השמנה), לכן הכתוב בא ויחסו אל אהרן הכהן ובכך כביכול ולכן יש צידוק  לכך ששם עצמו דַיָּן ופעל כפי שפעל. ויש צִדּוּק נוסף בפרשה, לפיו זה היה רצון האלהים, והוא קִּנֶּה לו. והנה  הותאמה ההפטרה המדברת על קנאת אליהו הנביא, שהרג מאות נביאי הבעל וְהָאֲשֵׁרָה,  וגם הוא היה "שופך דמים". בעוד על פינחס אמר הקב"ה :  הנני נותן לו בריתי שלום (כה/יב) על אליהו הנביא שׁגם הוא קִּנֵא לה' בהרגו נביאי השקר,  מובא מדרש אגדה כשש מאות שנה אחרי דור המדבר לפיה פינחס הוא אליהו הנביא כי הרי  שתי הדמויות קנאו  לה' בהרגם . אלא בעוד פינחס קבל כְּהֻנַּת עולם,  אליהו נפסל מלהיות נביא בישראל למרות הַתֹּאַר שלו "אליהו הנביא" הנבואה נטלה ממנו וניתנה לתלמידו אלישע. לסיכום אפשר לומר כי אף על פי שהקנאה לאלהים נחשבת  מעלה טובה, יש בה חשש של עידוד עשית מעשים שסכנתם גדולה, לפיכך חז"ל הוציאו את אליהו מכלל החברה האנושית ושמוהו דמות בלתי מוחשית ובלתי נראית המופיעה ונעלמת. 

המדינים לא זכו לחמלה מאת אלהים.  

נזכיר לנו כאן כי בִּבְרוֹחַ משה מפני פרעה, הגיע למדין שם פגש את צפורה שניתנה לו לאשה על ידי אביה יתרו כהן מדין. בפרשת יתרו נאמרו דברים רבים בשבחו של יתרו, כי כאשר שמע על הנסים שעשה ה' לישראל על ידי משה בצאתם ממצרים התפעל מאד ואמר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי־גָדוֹל יְהוָ֖ה מִכֹּל הָאֱלֹהִים (יתרו יח/יא) . חז"ל ראו באמירה זו כאקט של גיור מצד יתרו , כשם שראו בדברי רות המואביה אל חמותה: אלהיך אלהי, כאקט של גיור . אלא שאצל יתרו ניתן לומר: "זו אליה וקוץ בה" זו איננה התמסרות לאלהי ישראל, אלא רק הכרה באלהי ישראל כגדול מכל (יתר) האלוהים. מדברי יתרו משתמע כי לדידו קימים אלהים אחרים שמאמין בהם ולא אמר אין אלהים זולת אלהי ישראל.  בפרשת זו מתברר כי המדינים לא זכו לחמלה, בגלל חטאה של כָּזְבִי בַּת צוּר ראש אמות בית אב במדין, כי  גרמה לזמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני לזנות אתה בפרהסיה,לכן נאמר: וידבר ה' אל משה לאמר: צָרוֹר את המדינים וְהִכִּיתֶם אותם , כי צוררים הם לכם בּנִכְלֵיהֶם אשר נִכְּלוּ לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדיון אחותם הַמֻּכָּה ביום המגפה על דְבַר פעור.(כה/יז,יח) כי המדינים היו בחינת חוטא ומחטיא וגרמו לישראל לעבוד  אלילם פעור ופתו בני ישראל  בנשותיהם, ולא סֻלַּח להם. 

סוף הדרך  

בפרשה זו ישראל מגיעים כמעט לסוף הדרך אל ירדן ירחו וחונים בערבות מואב (מדובר כפי הנראה  במדבר ערב,כיום ערב הסעודית ושכנותיה) ובחנות ישראל בערבות מואב נספו רבים מהם והיה על משה לדעת את מנין הנותרים לקראת המנוחה והנחלה בארץ כנען אליה שאפו ולקראת חלוקת הנחלות שם בין אחד עשר השבטים : ראובן, שמעון, ויהודה ודן ונפתלי וגד ואשר ויששכר וזבולון  ויוסף ובנימין ,לוי לא נכלל. לכן משה פנה לאלעזר בן אהרן הכהן לאמור: שאו את ראש כל עֲדַת בני ישראל מבן עשרים ומעלה לבית אֲבֹתָם כל יֹצֵא צָבָא בישראל. (כו/א) כאמור   לוי לא קבל נחלה. הם פַּקְדוּ כל יצאי צבא, לא לצורך לחימה, אם אם תִּכָּפֶה על ישראל מלחמה. מפקד זה מתרחש הפעם זמן קצר לפני מות משה. התורה מנחה גם את אלה שיעסקו בחלוקת הנחלות שיעשו זאת לפי גודל השבט שנאמר: לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ ולמעט תמעיט נחלתו.(כו/נד)  המפקד שנועד לחלוקת הנחלות חיב לדעת את מספר בני ישראל הנותרים.  מסתבר כי מספר בני ישראל לא פחת: שש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלושים לקראת השנה הארבעים של נדידה במדבר. מעתה יעברו עוד ארבע עשרה שנה עד לישובם הסופי בארץ, דהיינו שבע שנים שנדרשו לכיבוש הארץ ושבע שנים לחלוקת הנחלות. זאת לפי מסורת רז"ל (ערכין יג,א) מתעוררת השאלה מדוע לא גדל מספר בני ישראל, שחטא מדי פעם ונענש במות עשרות אלפים ממנו, כמו בחטא העגל , במרגלים, בקרח , ובפעור ועוד לא נמצא הסבר. רש"י מתיחס לשאלה המפקדים החוזרים ונשנים ומביא משל כדי להסביר זאת: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן , והוא מונה אותן לִידַע מנין הנותרות . ודעה אחרת אומרת: כשיצאו בני ישראל ממצרים ונמסרו למשה, נמסרו לו במנין, כלומר נספרו, עכשו שהוא קרב למות ועליו להחזיר את צאנו, הוא מחזירן במנין. ישראל ומשה הגיעו לסוף הדרך ובסוף כל תקופה כמו סוחרים מיומנים סופרים את המלאי . 

סוף דרכו של משה כמנהיג וכאדם   

הגיעה העת לחילופי משמרות. משה אשר הוציא את ישראל ממצרים ועשה מבני ישראל עם והיה  אמור להביא אותם לארץ ישראל-ארץ כנען, נצטוה לסים תפקידו בטרם עת על ידי הקב"ה ולהעביר את שרביט ההנהגה לעוזרו יהושע לא רק אלא נצטוה גם נצטוה : ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל (כז/כ) כדי שהעם ישמע לו. ומשה נענה ללא הרהור שנאמר: ויעש משה כאשר צוה ה' אתו …ויסמוך את ידיו עליו  (כז/כב,כג) ומשה המנהיג האולטמאטיבי לא החזיק במנהיגות כבקרנות המזבח. .בטרם עשה זאת אמר לו הקב"ה למשה: עלה אל הר הָעֲבָרִים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל, וראיתה אתה ונאספת אל עַמֶּיךָ גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך.(כז/יב,יג)  וכך נהג משה  על פי רצון הריבון שמינה אותו ומלא רצונו כצוהו לסים תפקידו. משה כמנהיג דגול מגדיל לעשות הוא מציג את יהושע בפני העם באמרו להם כי זה  רצון שינהגו כך: על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה.(כז/כא) . זה מנהיג שאומר לעם  כי: לכל מנהיג יש תחליף. וכלל זה יובא להלן בצורה  חרוזה כדי שיזכר ולמען כל איש רם  ונעלה מהתנשאות ישמר. כּדְבַּר הַשֵּׁם אֶל מֹשֶׁה בהר העברים לקראת סוף המסע וזה שנאמר וזה מובא לשם מוסר השכל .

מֹשֶׁה מֹשֶׁה נֶאֱמָן בֵּיתִי

עֲלֶה אֶל הַר הָעֲבָרִים כַּךְ הִתְנַהֲלוּ  הָעִנְיָנִים

שָׁם דִּבֵּר אלֹהִים אֶל מֹשֶׁה ולא  נָשָׂא פָּנִים

הַבֵּט נָא אֶל  הָאָרֶץ הַיְּעוּדָה  וְזֹאת לִתְעוּדָה

שָׁם יָקוּמוּ שְׁתֵי הַמַּלְכוּיוֹת  יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה

שָׁם יְרוֹמְמוּ כְּבוֹד הָאָרֶץ וְהוֹדָהּ

וְאַתָּה לֹא תָּבוֹא שָׁמָּה עִם הָעָם לְאֶרֶץ אָבוֹת

כִּי הֵפַרְתָּ  דָּבָר בִּמְקוֹם לְדַבֵּר בָּחַרְתָּ לְהַכּוֹת

הֲפָרָה זוֹ חַסְרַת מַשְׁמָעוּת  בְּעֵינֵיךָ לִכְאוֹרָה

וּלֹא זָכַרְתָּ שֶׁאַף קוֹצוֹ שֶׁל יוֹד חָשׁוּב בַּתּוֹרָה

אַף שֶׁהוֹלַכְתָּ עַם בַּמִּדְבַּר לְאוֹרָהּ

זֶה עָצוּב אַךְ מְרוֹמֵם שֶׁעַל חֵטְא מֹשֶׁה שִׁלֵּם

אֲפלּוּ הוּא חָשׁוּב חֹק יֵשׁ לְקַיֵּם