בס"ד

פרשת השבוע פינחס (מקאם  צבא)
כ"ד בתמוז תשע"ח (7/7/2018)
מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש.

יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן

הַכִּסֻּוי לַקִּנְאָה לְהִתְנָהֵג כְּיָדִיד

וּלְעוֹרֵר שִׂנְאָה בְּעָרְמָה וּבְמֵזִיד

אַךְ יֵשׁ בּוֹחֵן  כְּלָיוֹת וָלֶב נֶעֱלָם

לֹא יִתֵּן לַנּוֹקֵם לְהִמָּלֵט לְעוֹלָם

זה פֶּרֶק  בְּתוֹלְדוֹת   חַיֵּי הָעַם

שֶׁעוֹשֶׂה עַוֶּל לֹא בּוֹשׁ וְלֹא נִכְלַם

לְדִידוֹ   הַצֶּדֶק גַּז  נֶעֱלַם וְקָרַס

זֶה שֶׁמּוֹלִיד  נוֹקֵם כְּמוֹ פִּינְחַס

אַךְ גָּם לָחוֹטֵא יֵשׁ לָתֵת לוֹ יוֹמוֹ

לֹא אָדָם  בָּשָׂר וְדָם יִשְפּוֹךְ דָמוֹ

לְכַךְ יֵשׁ בֶּית דִּין עַל כֻלָּנוּ  נֶאֱמָן

לֵית מָאן דְּפָלִיג יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַיָּן

איש שהשבטים בזו לו.

היו בני ישראל אומרים על פינחס שקנא לאלהים, הראיתם בן פוטי זה, אמו של פינחס היתה בת פוטיאל הוא יתרו שזה אחד משבעת שמותיו, בן פוטי שפיטם – האכיל עד כדי השמנה, אבי אמו-יתרו עגלים לעבודה זרה, קם זה והרג נשיא שבט מישראל – את זמרי בן סלוא, לכן בא הכתוב ויחסאת פינחס עד אהרן ולא הוסיף ליחוס בן עמרם ובן לוי בן יעקב, כי פינחס זה שם עצמו דַיָּן כמי שדן דינו של אדם ופסק וגזר דינו שנאמר: וירא פינחס ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו ….וידקור את שניהם …(בלק כה/ז)  והאיש היה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני , ואת הָאִשָּׁה שדקר היתה נסיכה מדינית שהיא גם כל בת איש ראש אמות בית אב במדין סלוא . אלא שמעשהו של פינחס, קבל הפעם ברכה מאת השם, בקנאו את קנאת אלהים, בכך שנקם את נקמת אלהים ובקצפו את הקצף שהיה לאלהים לקצֹף.  חכמינו מצאו צורך לתת הנמקה כשעשה פינחס את המעשה, מדוע לא כך נצטוינו לנהוג כלפי עברינים, מכאן שפינחס עשה כפי שצוהו מצפונו ברוח האלהים פעל . למעש פינחס מופיע בפרשה משום מקום. לא מצאנו נזכר במיוחד.

קימת מסורת אגדית מדרשית , לפיה פינחס אינו אלא אליהו הנביא , אשר גם הוא קינא לאלהים והרג נביאי הבעל על הר הכרמל. אותו פינחס עצמו חוזר ומתגלה שוב לעיני כל ישראל והפעם בדמות אליהו הנביא הקנאי. כל זה בא כדי לתת צידוק לקנאה שהיא תכונה פסולה פרט לקנאת סופרים . כי הרי קנאתו של פינחס כאן נחשבת לו לזכות גדולה  ואף שהתבטאה בהרג ובשפיכות דמים. והשאלה היא איך שני אנשים אלה פינחס ואליהו הנביא מזוהים יחדיו כאנשי השלום הגדולים. דבר זה איננו חד משמעי. כי הקנאה מולידה שנאה ואיננו מולידה שלום. לא בכדי בהתגלות שהיתה לאליהו בחורב  נפסל מלהיות נביא בישראל. ברם כאן בפינחס אשר למעשה דלגו עליו ולא ניתנה כהנה , הקב"ה תקן זאת הפעם בשבחו את פינחס בכך שה' אמר למשה כי פינחס:  השיב את חמתי מעל בני ישראל  בקנאו את קנאתי (כה /יא) .  בפסוק זה מופיעה מצד אחד המלה חמתי- חֵמָה  ובסוף המלה קנאתי – קִנְאָה. "הקנאה" ורש"י משתמש בפיטוי "הַמִתְחָרָה" מלשון "חָרַה", (כָּעַס), מתמלא חרון , ואז תוקן עוות בכך: הנני נותן לו את בריתי שלום. (כה/יב).  ונתן לו כהונה לו ולזרעו אחריו באמרו:  והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם . (כה/יג) על כי זנו עם  נשות מִדְיָן בָּעֲשׂוֹתם זאת גם להכעיס.   

מעמד הנשים והתישבות בארץ כנען

הגזרה שגזר הקב"ה, הידועה בכינוי גזרת מֵתֵי מִדְבַּר, היא לא חלה על נשות ישראל. זה לומדים אנו מלשון הפסוק שאומר: כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר ולא נותר מהם איש ( כו/סה) נאמר איש מכאן שלא גזרה זו חלה על נשים. וכאן מופיע ספורן של בנות צְלָפְחַד, אשר לא היו זכאיות לקבל נחלה בארץ , אך הן אינן משלימות עם הגזרה הזאת, בעמדן בפתח אהל מועד בפני משה ובפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים ותובעות  ממשה לתת להם נחלה בארץ ישראל. עמידתם האיתנה הביאה לכך שקבלו נחלת אביהן , על ידי שינוי והחוקה בקשר להורשת נחלה נשים שונתה ובצו הקב"ה ניתנה להם נחלת אביהן, זה קורה עוד בטרם נכנסו לכנען כשדובר על חלוקת הנחלות לשבטים בארץ. והכונה לארץ אשר אלהים הראה אותה למשה וגזר עליו שלא יכנס אליה. מדובר מהירדן מערבה כולל חלק  מהירדן מזרחה הוא חלק מארץ אדום. המושג ארץ ועמי כנען מדובר בשבעה עממים הם: הכנעני , החתי, האמורי, והפרזי, והגרגשי, והחוי והיבוסי. "יבוס" שם ישב היבוסי ידועה לנו כ"עיר דוד"  בצד הר המוריה מצד מזרח. לפי המקרא ניתן לומר כי המדינים הם צאצאי ישמעאל תושבי המדבר , לשם שלח אברהם את ישמעאל שנאמר: וישכנו בארץ מחוילה עד-שור אשר על פני מצרים בואכה אשורה .(חיי שרה כה/יח) ושנים עשר צאצאיו בהקבלה לשנים עשר שבטי ישראל. יושבי המדבר נקראים בשפה הערבית "עָרָב" (ביטוי לבדווים בשפה הערבית או עֲרָבִים ברבים), אין בינם לבין הכנענים כל קשר. תושבי מדבר אלה מעולם לא היו תשבי "ארץ כנען" היא עתידה להקרא ארץ ישראל, שאלהים אדון כל הארץ וכל ארצות תבל, נטלה מהכנענים ונתנה לישראל.  כניסת הבדווים אנשי המדבר לארץ היתה חלק מתהליך התפשטות דת האיסלאם ופלישתו לכל הארצות באגן התיכון, ובכלל זה לארץ ישראל. בעוד כל עמי ארצות בבל ואשור וארם נהרים וצובא ודמשק ופיניקיה, אשר רובם המכריע קבלו עליהן בכח החרב את דת האיסלאם, בארץ ישראל אנשי מדבר אלה הערבים, לא הצליחו להעביר את תשבי הארץ, ששלטו בה יותר מאלפיים שנה עד החורבן, על דתם וגם לא יכלו להקים ישות מדינית ערבית כאן שלא כמו בכל יתר ארצות אגן ים התיכון. כל זה נכתב כדי להבין את תהליך ההתישבות בארץ אחרי בימי יהושע על ידי צאצאי יעקב והנחלה ואופן ביצועה.

הכנה נפשית להתחלפות המנהיגות

בפרשת פינחס מדובר גם על העברת הנהגת העם מידי משה להושע, למרות שהעברת המנהיגות בפועל נעשתה מאוחר יותר. העברת המנהיגות ממנהיג אחד למשנהו, היא תמיד בעיתית. בעוד בימים קדומים הכוח שלט בהחלפת השלטון שהיתה מלווה בַאֲלִמּוּת ובשפיכות דמים, אצל משה היתה על פי צו מאת האלהים, בדו שיח והפעם שונה מזה  שהיה נהוג שאז נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר, הפעם נאמר : וידבר משה אל ה' לאמר (כז/טו)  רצה לומר לאלהים, תמיד העברתי את דברך אל העם כפי שצוית אותי לעשות , הפעם אני מעביר אליך אלהי את השירות ששרתי את העם לאמור , אתה "אלהי הרוחות" שיודע את כל הנסתרות בלב האדם ובמחשבתו, אתה יודע כי לא חטאתי בהכותי על הסלע. משה כאילו מבקש לאמר לאלהים, שאל ימצא אדם שיוליך את ישראל כמוהו , כאילו "אין לו תחליף" דבר שנשמע תמיד בימינו , בבוא העם להחליף מנהיג. זה קבל ביטוי בתארו בפני אלהים, כאומר מי האיש: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם , ולא תהיה עדת ה' כצאן שאין להם רועה.(כז/טז,יז) האם המנהיג משה שעליו נאמר עניו מכל האדם , סבור כי אין לו תחליף. אלא שמשה מזכיר לאלהים כי הוא אמר על ישראל: "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (שלח לך יד/כז)  ולאחר שמשה נטל על עצמו במצות אלהים להוציא את העם ממצרים, גזר עליו אלהים שלא להביאם לארץ כנען. על כך מובא מדרש זה: משל למלך שראה נערה אחת יתומה עניה וביקש לישא אותה לאשה (לעשותה מלכה)  שלח ותבע בה אמרה לו: איני כדאית לינשא לצלך , תבעה שבע פעמים ולא היתה נענית , אחרי הרבה בקשות נשמעה לו ולסוף נאה אותה לאישה.  לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה , אמרה לו : אני לא בקשתי לינשא לך, אתה בקשת אותי, אך הואיל וכך  לגרשני ולישא אחרת, בבקשה ממך אל תעשה לזו כשם שעשית לי, , כך כתיב : ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים,(שמותג/')  שבעה ימים היה הקב"ה מפתהו למשה שנאמר: גם מתמול  גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך (שמות ד/י) ואמר משה : לא איש דברים אנכי , לאחר זמן פייסו והלך בשליחות . משנעשו כל הנסים  ונפלאות על ידיו , התחיל הקב"ה ואמר לו: לא תביאו את הקהל הזה (במדבר כ/יב)  אמר לו: רובונו של עולם , אני לא בקשתי לילך  וכן הוא אמר : אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה (דבריםג/כד)  הואיל ואתה גזרת עלי שלא אכנס אותו , שיכנס,  רק אל תעשה לו (לזה שיכניס אותו) כאשר עשית לי : שנאמר: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם (כז/טז,יז) אכן מנהיגות זו נטילת אחריות בין התכונות שמונה אותם משה, כתכונות של מנהיג, שצריך להיות איש של העדה אחד מן העם     

שלא יעשה כדרך מנהיגים ששולחים לגיונותיהם באלפים ומחזירים מאות . המנהיג צריך לדאוג להוציא למלחמה או לקרב מספר לוחמים וידאג שיחזר אותו מספר. כלשון המדרש : למה הדבר דומה לרועה נאמן שאמר לו בעל צאנו, הסתלק מצאני (כלומר פִּטֵּר אותו) אמר לו: אני מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי. כמי שדואג לשלום ושלמות הצאן . זה מנהיג .       

ובימים אלה שאויבינו מבקשים את נפשנו ומסיתים תבל נגדנו נחזור על אשר כבר אמרנו להם לתזכורת.

יָמִים קוֹדְרִים הָיוּ גַּם הָיוּ    וּמִמּוּל אוֹיְבִים שָׁמְחוּ וְיִשְׁלָיוּ

שָׁמַרְנוּ אָנוּ  עַל צֶלֶם אֱנוֹשׁ  וּמִמּוּל בִּצְמֵא-דָּם תָּמִיד נִפְגּוֹשׁ

וּכְּבַר הִגִּיעָה הַשָּׁעָה וְהָעֵת   לִשְׁקוֹל בְּמֹאזְנֵיהֶם וְלָהֶם לָתֵת

מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה חָי אוֹ מֶת   לְמַעַן עֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה צֶדֶק וְאֱמֶת

אָצִילוּת יִשְׂרָאֵל  לֹא תִּזָּכֵר בְּעֵינֵי  אוֹיְבֵינוּ כְּחֻלְשָׁה תִּשָּׁמֵר

כִּי לְצָרֵינוּ הַמּוּסָר לָהֶם זָר   כִּי גְּבוּרָתָם הִיא בְּלִהְיוֹת אַכְזָר

אָז נִשְקוֹל לָהֶם בְּמִשְׁקָלָם   עַד שֶׁיָּחוּשׁוּ מָה עוֹלֵל מַעֲלָלָם  

וְנָשִׂים דִּבְרֵי חֲכָמִים כְּלָל עַד  לִמְדּוֹד לָאוֹיֵב בַּכְּלִי שֶׁבּוֹ לָנוּ מָדַד

עַד יִכָּרֵה לָרָשָׁע שַׁחַת*   וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע**   *תהלים     ** קהלת