בס"ד

פרשת השבוע שלח לך

כ"ג בסיון תשע"ז (17/6/2017)

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום, קהל קדוש.

קְנוּנִיָּה

כֶּן יֵצֶר הָאָדָם רַע  מִנְּעוּרָיו

נוֹטֶה הוּא לְהַשְׁחִית דְּרָכָיו

זֶה שֶׁאָמַר  הקב"ה לְעַצְמוֹ

בְּהוֹצִיאוֹ  עַל  הָאָדָם  זַעְמוֹ

נוֹשֵׂא הָרֹעַ בְּכֵלָיו עִמּוֹ

וְזֶה שֶׁצִּוָּה הָאֵל  אֶת  מֹשֶׁה

אֱמוֹר אֱמֶת וְאַל נָא תֶחֱשֶׁה

לְפִיכַךְ אֶת נִבְחֲרֵי עַם שָׁלַח

הִדְרִיכָם  וְאַף פְּרָט לֹא זָנַח

אַךְ טֶבַע הָאָדָם שָׁכַח

וְהַנִּשְׁלָחִים בַּשְׁלִיחוּת מַעֲלוּ

וְגָם  בַּקְנוּנִיָּה הֶם  לֹא בַּחֲלוּ

וְאָמְנָם הַמַּחֲנֶה חָשַׁשׁ וְרַעָשׁ

שִׁמֶּא שׁוּב אֵין זָבָת חָלָב וּדְבָשׁ

וְהָעָם כְּבַר הָיָה נוֹאַשׁ

הכר את אויבך את כוחו ואת סביבתו

הפרשה מלמדת אותנו כי הכללים המובנים מאליהם היום במסגרת  בטחון ישראל והגנתו בפני אויביו הם עתיקי יומין. מטרתם היתה והנה להכיר את האויב אם כוחו רב ויש ביכולתו לסכן את ישראל בתקופה בה מדובר בבוא ישראל לרשת את הארץ. כללים אלה משמשים את ישראל לאורך הדורות , איסוף ידיעות על האויב, כדי שהעם יהיה מוכן להתמודד אתו. בימינו זה נקרא "מודיעין". אשר לדברים שדבר הקב"ה אל משה היו בבחינת "עצה טובה" ולא צווי שנאמר : "שלח לך" ועשה זאת על דעתך כפי רצונך, אני הקב"ה אינני מצוה עליך לעשות זאת, כמי שאומר : "אם תרצה שלח אם תראה שאין צורך אל תשלח". הקב"ה נתן שיקול דעת למשה כמנהיג אשר הוא לומד את הזירה ואת האויב ומחליט . כאמור הכרת  האויב מה כוחו ומה היא סביבתו מהוה  עֲרֻבָּה להצלחה בעתות מלחמה ואף בעתות שלום. ואכן משה קבל את עצת הקב"ה והחל מנחה את את ה"נשלחים" או את ה"שליחים", שגם  כונו  "המרגלים",  מה לעשות ואילו משימות עליהם לבצע. הביטוי מרגלים הוא מלשון "צעידה ברגל בחשאי" , המודיעין דרוש היה לעם ישראל בדרכו לכבוש מהכנענים את ארץ אבותיו.  הקב"ה אשר הוא נאמן על דברו, רצה להוריש לישראל, ארץ זבת חלב ודבש. תאור זה של הארץ הוא שהביא את משה להנחות את השליחים באמרו:  וראיתם את הארץ מה היא  ואת העם שישב עליה החזק הוא הרפה , המעט הוא, אם רב.(יג/יח) הדגש על טיבו וכוחו של העם היושב בארץ כנען אשר אליה מוליך משה את העם והוא גם עתיד להלחם עם שבעת עמי כנען: הכנעני, החתי, הָאֱמֹרִי, הַפְרִזִּי, היבוסי, הַגִּרְגָשִּי והַחִוִּי. הצפיה משליחים נבחרים אלה שיביאו ידיעות אמיתיות, כדי להפתיע את הכנענים במלחמה נגד ישראל. אלא מה התברר, לאחר יציאת השליחים לדרכם עשרה מהם למעט שנים עשו קנוניה להוציא את דבת הארץ רעה ושואל רש"י : למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים? לפי שלקתה (מרים) על  שדברה באחיה (בענין צפורה אשתו בת יתרו הכושית) ו"הרשעים הללו (המרגלים) ראו ולא לקחו מוסר". כפי שאמרנו בפרשת בהעלותך מרים למעשה דברה עם אהרן על משה שלקח אשה כושית היו אלה  דברי אמת,  אף על פי כן נחשבו דבריה כ"רכילות"  והיא "הולכת רכיל".  מכאן גם דבר אמת צריך לאמרו בצורה נכונה ובידיעת האדם עליו נאמרים הדברים , ושהדברים לא יהיו נאמרים מתוך זדון. בעניננו כך נהגו המרגלים, אמרו דברים שראו בתורם את הארץ, אבל הביאום לידיעת העם בצורה ובאופן שהפילה פחד בלב העם. ואכן כונתם של אלה היתה להפיל פחד בלב העם ולא הבעת  דאגה תמימה.  לא בכדי  כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻעַ בִּן-נוּן פרשו מיתר המרגלים והעידו:  כי הארץ טובה מאד מאד וכי היא ארץ זבת חלב ודבש. כי לא רצו שיגרם רפיון לב במלחמתו על כיבוש הארץ, לכן נאמר: וַיַּהַם כלב (הִמֵּם-השתיק את כולם), אלא שהעם  סבר כי כלב  עומד לדבר בגנות משה, כיתר העשרה, לכן שתקו לשמוע דבריו והוא הרעיף שבחיו על משה באמרו:  וכי זו בלבד עשה לנו משה בן עמרם? .. והחל למנות את פעלו של משה: והלא קרע לנו את הים , והוריד לנו את המן, וְהִגִּיז (הפריח) לנו את השלו, לכן,  עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוֹכַל לָהּ.( יג/ל) .

הארץ נקנית  בישיבה בה

לא בכדי בחוקי הקרקעות שהיו נהוגים בארץ ואף במדינות השכנות שלנו נקבע כי היושב ומחזיק  בקרקע יש לו זכות חזקה שהופכת לקנין. משקבלנו קנין על הארץ חובה להגן על הקנין, כי הכלל המקנה קנין הוא למחזיק וליושב על הקרקע ישיבת קבע . לכן בנטישת הארץ בְּתוּרֵנוּ אחר טובתנו האישית מאבדים את הזכות עליה. והנה אלה שעזבו את הארץ לתור אחר טובתם האישית, נותנים ממקום שבתם הרחק הרחק, עצות איך לנהל את הענינים בעת מלחמה  ואיך לנהל את המדינה בעת שלום.  לא די בכך אֶלָּא אֶלֶּה משמיעים בקורת על אֶלֶּה שעושים את המלאכה ושומרים על הקנין בה. על אלה יש פתגם שאומר: "אין המקבל את המלקות כמו זה שמונה אותן". כל אדם מישראל חיב לשאת בנטל כדי לרשת את הארץ לצמיתות וקדם לכל זה: השחרור מעבדות, קבלת התורה, הנדידה במדבר, והמלחמה על כיבוש הארץ, זאת על אף שהקב"ה הבטיח אותה לאברהם ליצחק וליעקב.  מכאן שאין הארץ נגאלת אלא אם העם יורש אותה ויושב בה ולא נוטשה שנאמר: וישב איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, בהגיעו ל "המנוחה" כלומר לְשִׁילֹה, אחרי המנוחה וההאחזות בה מגיעים אל ה"נחלה" אל בנין בית "המקדש" על הר המוריה בירושלים, זאת בתנאי שילך העם על פי החוק שנאמר:  אם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ ואת מִצְוֹתַי תשמרו וגו…  (בחקתי כו/ג)  לפיכך אין נחלה אלא  בישיבה בארץ, ישיבה ממשית קבועה ולתמיד. מן הראוי לצין כי הקמת בית המקדש עצמה אין בה די, כי קודם צריך לקים כל אשר צוה אלהים לעשות. כבר אמרנו בפרשת בהעלותך שהעם כמו המנורה עשוי מקשה אחת כעם, ולא ניתן לפצלו לחלקים כולנו גוף אחד זו "אחדות-הגוף", לאלמה כשם שהאורות או הלהבות העולות במנורה אינן עולות בצורה אחידה, כך גם האדם בישראל  יכולה להיות שונה מדעתו של זולתו ואין בכך פסול כי אין חובת "אחדות-דעה". בזכות השוני בדעות חכמינו ז"ל, יש לנו את המשנה והתלמוד. כשיש דעות שונות נעשים נסיונות להדברות לקרוב לבבות במטרה להגיע אל "עמק השוה" – להסכמה ואם לא מגיעים להסכמה, המחלוקת נשארת בעינה עד שיבא בר סמכא ויפסוק בה. זו מכאן מצאה לו אחיזה המוסג  "תיקו" (כלשון המדרש "תשבי יתרת קושיות ואבעיות")

הציצית בפרשה ומשמעותה

במפטיר של הפרשה  אמר ה' אל משה: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם (טו/לז) זאת כדי שכל אחד מישראל הרואה את הציצית הזאת יזכור את כל מצוות ה' (טו/לט) זאת חשיבות הציצית שעל האדם בישראל חיב להתעטף בה, לזכור תרי"ג המצוות. הדבר מוכח בגימטריה: הטלית שוה 1 + ציצית שוה 560  כל ציצית יש 8 גדילים כפול ארבע = 32 ובכל גדיל ציצית יש 5 קשרים כפול ארבע = 20  וסכומם הו 613 דהיינו "תרי"ג" המצוות שמצווים אנו לקימן. לן נאמר: "וראיתם אֹתוֹ" וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ובכך לא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".  ועוד חוזרת הפרשה על מצות השבת שנאמר לגביה "לא תעשו בה כל מלאכה" לשבות בה ולהנפש כדי האדם ישמור על נפשו בתתו לגופו מנוחה. לא בכדי הַדִּבֶּר אוסר עשית מלאכה ביום השביעי – יום שבת, ומצוה זו חוזרת פעמים רבות.  עם ישראל הקנה לאנושות את יום המנוחה השבועי כשבישראל הוא יום שבת ואילו אומות העולם קבעו יום אחר בשבוע כיום המנוחה. זו מצוה נאורה שתרם ישראל לאמות העולם . וגם היחס לַגֵּר הַגָּר בתוכנו, ובלבד שהגר מקים שבע  מצוות בני נח. ונאמן לעם שבקרבו הוא יושב. מדינות העולם מחמירות בקבלת מהגרים, בין היתר מחיבים למוד שפת הארץ ושבועת אמונים לעם ולמדינה ואילו הם מגנים את ישראל כמפלה למרות שאיננה מחיבת את הזר חובות אלה. למרות שמתארים אותנו כגזענים   רבים המתדפקים על דלתות הארץ להכנס לארצנו ולחיות בה זֶה אוֹמֵר דָרְשֵׁנִי. על זה אומר הפתגם הערבי "עֵינִי  פִיהָ וּתְפוּ עָלֶיהָ"  תרגום חפשי : "עיני בה ופויה עליה" ומשמעות הפתגם : "לוטש עיני בה ויורק עליה". ומאז לא חדלנו להלחם על הארץ לבסס ישיבתנו בה ואילו שכנינו לא חדלו משאיפתם לסלקנו מחלקת אלהים זו, עוד מאז ישמעאל ועשו . ולמרבה הפלא הם לא למדו , כי מדיננו מה בארץ בין בגלל  סרובם לבל את החלוקה . והנה אנו פה כי זה אשר רוצה אלהים הוא אלהיהם  ולהם אין מדינה. בל נשכח  כי רק בזכות אחיזתנו ואמונתנו פה הצלחנו והם נכשלו. וגם

בזכות הסכמתנו להסתפק במועט , זכינו לרוב , בל ננהג מנהג  צרינו וללכת בדרך הסרוב .

אִלּוּלֶא  הַסֵּרוּב שֶׁל  שְׁכֵנֶינוּ     הָיָה הַיּוֹם שָׁלוֹם שׂוֹרֵר בֵינֶינוּ

כִּי כֹּל שֶׁהַֻצע וְנִתְקַל בְּסֵרוּב     הֲרֵי הוּא אָבוּד וְשוֹב לֹא יָשׁוּב

זֹאת לֹא לַמְדּוּ בְּרֹב רִשְׁעוּתָם    כְּשֶׁבַּמְּעָט  הִסְתַּפַּקְנוּ  לְעֻמָתָם

בְּרַם  כְּלָל  זֶה  חַל  עַל  הַכֹּל    שֶׁלֹּא  נוֹסִיף זֶה אֶת זֶה  לַחֲבוֹל

כִּי עַל כֵּן נֹאחַז בְּרִגְבַי עֲפָרָהּ    וְשׁוּם אוֹיֶב אֻמָּתֶנוּ  לֹא יָעַקְרָהּ

כִּי מֵאָז  מֹשֶׁה שָׁלַח לְחָקְרָהּ    שַׁב אֱלֶיהָ  כֹּל  יוֹרֶד  בְּעֶת צָרָה

וְאֵין חָדָשׁ תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ     מָה שֶׁיֵּשׁ הָיוֹם הָיָה אֶמֶשׁ