בס"ד

פרשת השבוע שמות
י"ט בטבת תשס"ח (06/01/2018)

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום קהל קדוש

רָעָה תַּחַת טוֹבָה

זֶה קָרָה זֶה  קוֹרֶה  וְזֶה גָּם יִקְרֶה

כֹּל  אֵימַת  וְדִבְרֵי  חֲכָמֶינוּ  נַמְרֶה

שֶׁהֵם צִוּּוּנוּ  לְהַעֲדִיף  דֹחַן  הָאָרֶץ

עַל פְּנֵי לֶחֶם  עֻגָּה בַּנֵּכָר  וּבוֹ אֶרֶס

כִּי בַּנֵּכָר מַעֲלִים חֶרֶס

הִזְהִירוּנוּ חֲכָמֵינוּ  שֶׁנֵּדַע  לְהֵטִיב

לֹא עִם מִי שֶׁעַל טוֹבָה רָעָה יָשִׁיב

כְּפַרְעֹה שֶׁשָׁכַח  אֶת  יוֹסֵף  וּפָעֳלוֹ

וְעִנָּה אֲחֵי יוֹסֵף בִּגְזֶרוֹתָיו וּמַעֲלָלוֹ

יָדַעְנוּ וְלֹא אִמַּצְנוּ כְּלָלוֹ

וְשׁוּב לֹא לַָמַדְנוּ גָּם עִם מִי לְהֵטִיב

וְלֹא הִתְרָחַקְנוּ  מֵהַחַנְפָנִים  סָבִיב

וּמִכְּפוּי טוֹבָה שֶאֶת חוֹבוֹ לֹא פְּרָעוֹ

וְשֶׁמִּתְנַכֵּר לְחוֹבוֹ  וּמִתְנָהֵג כְּפַּרְעֹה

וְסוֹפֵג מַכּוֹת הוּא וְזַרְעוֹ

מלך חדש גזדות חדשות

ויקם מלך-חדש על-מצרים אשר לא ידע את יוסף. (א/ח) זו גזרה משמים עוד מימי אברהם. כשאלהים אמר לו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.(בראשית טו/יג) תחילה באו מרצונם כי יוסף הבטיח להם מזון בשנות הרעב, זאת ירידה מן הארץ מרצון, אלא שסוף ירידה זו היה רע ומר כי בני ישראל נהיו עבדים לפרעה במצרים. כאן המקום לחזור אל סוף ספר בראשית, אשר שם סופר כי בעצת יוסף ובמעשיו המצרים עצמם מכרו את נחלותיהם לפרעה כדי לקבל מזון למחיתם ובכך נהיו עבדים לפרעה. מכאן הכינוי של מצרים "בית עבדים" לכן מה וכל המצרים נהיו עבדים לפרעה, גם בני ישראל (צאצאי השבטים) אחרי מות יוסף, נהיו עבדים לפרעה. כי שוב במותו לא נשאר לצאצאי אחיו מי שיגן עליהם ועל כן נהיו כמו המצרים עבדים לפרעה. כי הרי לא יתכן שבני ישראל שנסמכו על שולחנו של יוסף ישארו חופשים ובני הארץ המצריים יהיו לעבדים. מכאן ואילך מתחיל תהליך יציאת ישראל ממצרים וזאת בתום מאתיים ועשר (לקוח מ- "רדו" (210) מלה שאמר יעקב לבניו) זאת לאחר שקם מלך חדש על מצרים ונאמר עליו: אשר לא ידע את יוסף(א/ח) (אלא מה רש"י אומר כי מדובר באותו פרעה כפוי טובה שהעמיד פנים כי לא יָדַע אֶת יוֹסֵף). משה פונה אל פרעה זה במצות האלהים, ודורש ממנו בְּאֹמֶץ: שַׁלַּח את עמי ופרעה מסרב. לכן מכאן יש ללמוד מוסר השכל, שהירידה מן הארץ מרצון, סופה שעבוד הנפש והגוף לַמָּמוֹן וּלְתַאֲווֹת הַחַיִּים ולזניחת האמונה וההשתיכות לעם ישראל ואָבְדָּן תרתי משמע נפש וגוף. כאן פרעה כפוי הטובה רודה בבני ישראל ומענה אותם, כי הם מתרבים וממלאים את ארץ מצרים התחילו בשבעים נפש והיו לעם גדול כפי שתואר על ידי פרעה: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אֹתָם. (א/ז).פרעה השולט על מרחבי שטח עצומים הדמוגרפיה של בני ישראל מפחידה אותו. בימינו שכחו מנהיגים זאת והדמוגרפיה אינה מפחידה אותם. היום מנהיגינו, יודעים כי לא ניתן לנהוג כפרעה:  הבה נתחכמה לו  ולא נוכל לנהוג כמוהו מבטיח ולא מקים. בימינו  הריבוי הטבעי של אותו חלק מתושבי ארץ ישראל רבתי סופו להביא אסון על יחודיות ישראל כמדינתו של העם היהודי. ראה את הקופטים במצרים והאשורים בבבל והארמים בסוריה והפיניקיים בלבנון,שהיו רוב מיעוט הם בארצותיהם ונרדפים "הקופטים" כמעט ואינם והאשורים והבבלים והארמים והפיניקיים אינם עוד. ואדוני הארץ במצב הטוב נהיו "מיעוט" במולדתם והפולשים לארצותיהם מן המדבר נהיו לאדוני הארץ מרבוים הטבעי.  

תמו ימי השעבוד

בפרשה זו הגזרה שגזר אלהים על בני ישראל לשעבוד של ארבע מאות שנה, מגיעה לסיומה ומתחיל התהליך השחרור מעבדות למרות שישבו בני ישראל רק מאתיים ועשר שנים, אלא  שהישיבה בכנען לא כעם עצמאי כמאה ותשעים שנה עד הירידה למצרים כלולים במנין  ארבע מאות השנים. הנה כי כן אלהי ישראל גוזר ומקים לאמור: וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הכל בידי שמים כולל תהליך התגבשות צאצאי יעקב לעם ואין כח שיוכל לשנות מהלך זה. כיון שכך צריך לשמור על יחודנו כעם. מכאן ואילך בני ישראל במצרים היו נתונים לחסדי שמים. וזה החל להתרחש נטע  אלהים בלב פרעה יראה מפני בני ישראל, ופרעה ועוזריו ראו בבני ישראל סכנה להם שנאמר: והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. (א/י). למרות שלא היו סימני מרידה נהפוך הוא הם הרבו לעשות למען מצרים כי ראו בה מולדתם רק: ויצעקו אל ה' בצר להם (תהלים קז). והנה למרות תרומתם למצרים, פרעה ראה בהם עם זר שסכנתו למצרים גדולה מתרומתו לה, מחשש פן יצטרף עם זר זה בעת מלחמה לאויבי מצרים ועלה מן הארץ(א/י). לכן פרעה גזר לענות את בני ישראל ולא ידע מדוע: כַּאֲשֶר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶה וְכֵן יִפְרֹץ (א/יב). אבל אנחנו יודעים כי כאשר ישראל נמצא בצרה מתאחד ומתלכד. במצרים הלך אחרי משה כדי לשוב לארץ אבותיו – לארץ כנען.

המנהיג בתורה מתמנה ולא נבחר

משה התמנה למנהיג העם על ידי אלהים כדי להוציאו מעבדות מצרים לחרות, ולהוליכו לארץ כנען, משה היה מֻבְחַר, אבל לא נִבְחַר על ידי העם.  משה שחי חיי מלכות, ראה את סבל בני עמו וקם ברוח הקדש להנהיג את העם ולשחררו מסבלותיו במצרים, מדובר בבני ישראל שחיו בזכות יוסף ברמה טובה אשר הורדו לשפל המדרגה, כלשון הכתוב לרדת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. כיון שזו גזרה משמים והגיעו לסיומם ארבע מאות השנים לְעִנּוּיָם, מאז אברהם עד מות יוסף, אלהים מקים הבטחתו לאברהם ובוחר במשה מבטן אמו בהביא אותו לעולם ובהצלתו בדרך לא שגרתית ובגדולו בבית המלוכה עד למנויו כנביא – שליח אלהים במשות אותו מן הים וחינוכו בְּגִנּוּנֵי מלכות, כפי שפרעה השיב לאיצטגניניו כ"שרננו" על יוסף בעקבות מינויו משנה לפרעה והוא אמר להם:יש ביוסף גִּנּוּנֵי מלכות – סימני מנהיגות שמתאים את האדם להנהיג עם כמובן בסיוע כח עליון ולא אדם. לית מאן דפליג שלהנהיג גם זה ליטול ברצון נטל כבד, מכאן המנהיג עם צריך להיות ראוי לכך ולא רק מפני שהעם בחר בו. בתורה המנהיג מתואר כרועה המוליך את עדר כבשים למרעה, להשקותם ולהאכילם  ולהחזירם לדיר מבלי לאבד כבש אחד מן העדר. בענין זה כתב אבן עזרא לפני כשמונה מאות שנה  על משה וצדק בדבריו לאמור:"…כי אילו היה (משה) גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו,לא היו יראים ממנו כי יחשבוהו כאחד מהם" משה למרות שגדל בבית המלכות נהג כאחד מן העם ולא התנשא על עמו הוא מנהיג כריזמאטי כל רואהו כבד אותו, לכן פרעה נרתע מפגיעה בו כשהתיצב בפניו ודרש ממנו בלשון מְצַוֶּה: שַׁלַּח את עמי (ראה יתרו שמות ה/א-ה).. כי משה גדל  בבית המלוכה והיו לו תכונות מלכות. כבר בראשית דרכו סֻפּר כי: משראה מצרי מכה איש עברי מאחיו …ויך את המצרי ויטמנהו בחול. (ב/יא-יב) וגם משראה עברי מכה עברי נזף בהם על כך אך הם אמרו לו : מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? (ב/יד) והלשינו עליו אצל פרעה שנאמר: וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר.(ב/טו). הבאר חוזרת לשמש מקום מפגש לאוהבים כמו עם אליעזר ביצחק ורבקה וביעק ורחל ופה בצפורה בת יתרו כהן מדין שנתנה יתרו למשה לאשה וילדה לו שני בנים את אֱלִיעֶזֶר וְגֶרְשֹׁם. בשלב זה מתגלה אלהים אל משה בהיותו במדין רועה צאן חותנו. ההתגלות היתה מן הסנה שֶׁבָעַר ולא אֻכַּל . אלהים שלח את משה לבשר לבני ישראל כי הגיעה עתם לצאת מעבדות לחרות ולרשת את ארץ כנען, ככפי שדבר אל אברהם, ואל יצחק ואל יעקב. צוה אלהים את משה לומר לזקני ישראל במצרים בשמו: פּקֹד פקדתי אתכם, וָאֹמַר אעלה אתכם מְעֹנִי מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש(ג/ טז,יז) צוה אלהים את משה להתיצב בפני פרעה ולאמר לו: נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו (ג/יח) לא לדבר על יציאה לצמיתות אל ארץ כנען, כיון שבני ישראל עבדים היו בבחינת רכושו של פרעה ולא יְוַתֵּר עליהם מרצון. תלמוד לֹאמַר, על המנהיג לנהוג בחכמה מול היריב, כי תָּפַסְתָּ מְרֻבֶה לֹא תָּפַסְתָּ. כך נהגו מנהיגי הציונות של ימינו. שעל אחר שעל, דונם אחר דונם קנו כאברהם ששלם טבין ותקילין כקנינו, כדי לשבת בֶּטַח בְּאֵין מַחֲרִיד.

עַל זֶה נֶאֱמַר  בְּחָכְמָה   קוּם וַעֲשֶׂה  לְךָ  מִלְחָמָה

שֶׁיֵּדַע כֹל לוֹחֵם וּמְנַצֵחַ  שֶׁחוֹגֵר לֹא יִנְהַג כִּמְפַתֵּחַ

לְהִתְנָהֵג  בְיֹשֶר וּבְהֲגִינוּת  וּבְלִי  מַשּׂוֹא פָּנִים

לְקַיֵּם כְּלָל זֶה בְכֹל מַצָּב וְלָדַעַת זֹאת לְהַפְנִים

כְּפִי שֶׁדִּבֵּר מֹשֶה אֶל פַּרְעֹה וְאִלְצוֹ אֶת יִשְרָאֵל מְאַרְצוֹ לִשְׁלוֹחַ

וְלִלְמוֹד עוֹד דָּבָר אוֹ שְׁנָיִם מִמֹּשֶׁה וְתוֹרָתוֹ

כִּי עָצְמַת עַמֶּנוּ הִיא בְּחָכְמָתוֹ  וְכִי בְּחָכְמָתוֹ הֵבִיא לִתְקוּמָתוֹ

כֹּל שֶצָרִיךְ לָחָכְמָה רַק אֱמוּנָה  וְשֶתִּהְיֶה לָנוּ הָאֱמוּנָה תְכוּנָה

וְלִבְטוֹח  בּוֹ בְּעַצְמְךָ ולֹא בָּאָדָם  אֲשֶר הַיּוֹם הוּא פֹּה וּלְמָחֳרַת נֶעֱלַם