בס"ד

פרשת השבוע תרומה (המקאם חוסיני)

ד' באדר א' תשע"ט  (9/2/2019)

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום  קהל קדוש.

עֲבוֹדַת הָאֲלֹהִים בְּמִשְׁכָּן

נִתְּנָה תּוֹרָה לְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם שָׁם עַל הַר סִינָי

וְנֶאֱמַר לֹא יִהְיֶה לְךָ  אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי

וְעַד בֹּא הַיּוֹם שֶׁתַּגִּיעוֹ בְּשָׁלוֹם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן

זִבְחוּ עַל מִזְבַּח אֲדָמָה וַהֲקִימוּ לִי פֹּה מִשְׁכָּן

כִּי בְּכָל מָקוֹם שׁוֹכֵן כְּבוֹדוֹ  שָׁם יִזָּכֵר שְׁמוֹ

אַף בְאֹהֶל וּצְרִיף עֵץ  שַׂם בּוֹ שָׁם ה' מְקוֹמוֹ

כֹּל אֲשֶׁר דָרַשׁ  ה' עֲשׂוּ לִי מִשְׁכָּן לָאֱמוּנָה

מְעוֹרוֹת וְעֵצִים וּבַדִּים נָקִי  מִפֶּסֶל וּתְמוּנָה

וְזֶה אֲשֶׁר שָׁמַר עַל יִשְׂרָאֵל  בְּמַסְעַם בַּמִּדְבַּר

בְּכַךְ נִתְחַסַּן מוּל שׁוֹכְנֵי הַמִּדְבַּר וַעֲלֵיהֶם גָּבַר

רוּחַ אֱלֹהִים שָׁכְנָה בְּתוֹכוֹ וְאָזְנוֹ לְעַמּוֹ כְּרוּיָה

עַד הַגִיעוֹ לִכְנַעַן לְשַׁכֵּן אֱלֹהִים בְּהַר הַמּוֹרִיָּה

בצאת ישראל ממצרים

בצאת ישראל ממצרים הגיע למעמד הר סיני, עד אז לא נקבע מקום לעבודת ה' במדבר (הכוללת הקרבת קרבנות) . הכל היה עראי כולל המזבח שעליו היו צריכים לזבוח לה' כי כך הורגלו במצרים, להקריב קרבנות, אלא ששם הקריבו לאלילים ונהגו מנהג מצרים ואילו כאן העם זובח לאלהים, והוא עושה זאת כמצות אלהיו מלומדה, על מִזְבַּח עראי שנאמר: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עֹלֹתֶיךָ ואת שְׁלָמֶיךָ את צֹאנְךָ ואת בְּקָרֶךָ, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך(כ/כא) , במדבר לא נקבע מקום לעבודת ה', כי העם הלך במדבר ממקום למקום ולא עשה לו מקום קבע במדבר, כי ידע שבסופה של דרך זו הוא יגיע לכנען – לארץ המובטחת ושם יקים מקדש עד. עָם שזה עתה השתחרר מעבדות ונצטוה לקבל צו עֲשֶׂה ממשה כפי שצוהו אלהים לעשות. עתה מנתגבשו בני ישראל והיו לעם, החלו בהכנות להקמת המשכן . וכך פותחת פרשת "תרומה" על זה נאמר: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, קחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו  מאתם זהב וכסף ונחשת וְעֹרֹת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטין ועוד… (כה/ב,ג,ד) שלוש פעמים בזה אחר זה  נזכרה המלה תרומה. בעוד לא יכוללהיות שתהיה מלה מיותרת בתורה לכן לאמירת המלה תרומה שלש פעמים היה צורך לתת טעם לכך. לכן חכמינו ז"ל אמרו כי מדובר בשלוש תרומות:זה נובע מהחזרה על המלה תרומה שלוש פעמים: תרומה אחת היא תרומה בקע , דהיינו מחצית השקל לְגֻלְגֹּלֶת  לעשית האדנים של המשכן (ראה  אלה פקודי לה/כו,כז שם מדובר על יציקת אדני הקודש)  ותרומה אחת היא תרומת המזבח בקע לגלגלת לקנית קרבנות צבור ותרומה אחת להקמת המשכן עצמו. ומשנאמר "כאשר ידבנו לבו"  זה קבל משמעות מיוחדת שהתרומה הפעם לטובת הציבור וכי היא יוצאת מנפש חפצה, לפיכך זו תרומה איכותית וגדולה, כי היא ניתנת על ידי בני ישראל ולא ממקור נעלם.

העולם ומלואו אינו מהווה מתקן לקיום האדם

המשכן (מבנה עראי) הוא מתקן פשוט ביותר כל כלו מבד ועור ועצים נועד להיות משכן לאלהים,בשונה מבנין קבע המיועד למגורי האדם. ואכן אלהים  צוה לשכן בתוכו את שכינתו. הנביא מתיחס לכך בְאָמְרוֹ:

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ (הנביא מיכה ה/ו,ז,ח). מכאן עולה כי המשכן נועד בעיקר להרחיק את ישראל מן האלילות שדבקה בו במצרים והקב"ה  רצה ללמד את ישראל לעבוד את האלהים במקום אחד , אפילו במבנה בד עור ועצים, ועל האדם יכול להסתפק במועט. עשית המשכן היתה על ידי  בני אדם בעלי כשרון אמנים מקצועיים והקמת המשכן ממומנת על ידי העם , כי הרי יכול הקב"ה ב"אמירה" להקימו כי הרי בהבל פיו יצר עולם ומלואו ואף על פי כן פונה הקב"ה לבני ישראל ואומר:  ועשו מקדש ושכנתי בתוכם (כה/ח) בתוך העם – ולא שכנתי במשכן, והייתי להם לאלהים. (כט/מה) בתוך המשכן מְשַׁכֵּן אלהים את האמונה- השכינה. שזה הדבר החשוב והקב" לא ישכון בעצמו במשכן ולא מפני שהמשכן איננו אלא מבנה מבד ועור ומעץ. הרמב"ם בדברו על המשכן במורה נבוכים, מבקש לומר לנו כי יש ליעד את המשכן אך ורק לעבודת הקרבנות, מטרה חינוכית שנועדה לשנות את המנהג שרכשו בני ישראל במצרים להקריב קרבנות תחת כל עץ רענן. המשמעות של הקמת המשכן לפי הרמב"ם היא ליחד את עבודת האלהים במקום אחד ולא בכל מקום מזדמן, וכי רק הכהנים יעסקו  בכך שם בשונה ממנהג עמים אחרים. כיון שנחרבו בתי המקדש ושוב אין מקריבים קרבנות,  נתקדשה התפילה שתפשה את מקום הקרבנות, שנאמר: ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד/ב)  . לכן מי שאיננו מתפלל , איננו עושה את המעט שעליו לעשות לבורא עולם. אדם זה מתיחס ליקום -לשמים  ולארץ וכל צבאם ריקים מכל תוכן . על זה אמר הנביא: וישכח ישראל את-עושהו וַיּבֶן היכלות (הושע ח'יד) . ולדידם של אלה כל עוד והמקדש לא קם ונתחדש נבנה ספק אם השכינה מצויה בישראל אבל גם לא מצויה בברוקלין  ובערי עולם אחרות . עצם הישיבה בארץ מהוה הכרת תודה לאלהים שנתן לעמו ישראל נחלה על פני תבל.

הקשר של כל אחד מעמנו עם האלהים.

במודע או שלא במודע, האדם מעם ישראל רואה עצמו צאצא של מבני יעקב הם בני ישראל ישראל , אדם זה קשור עִם עַם ישראל וארץ ישראל ירצה או לא ירצה. אלה שבחרו לעזוב את הארץ ולשוב לארצות שהקיאו את יקיריהם, והשמידו אותם בצו השליט או השלטון, עשו זאת לאחר שנהנו מן הידע וכוח היצירה שלהם, אשר הציפו אותם בה ועמים אלה נהגו כלפי מטיביהם מבני עמנו ככפויי טובה, כפי שנהג פרעה שקם במצרים ועליו נאמר: אשר לא ידע את יוסף. הובא פעם במסגרת זו פתגם ממקורותינו לתאר אהבת ישראל לאלהי ישראל ולארץ ישראל והוא מובא שוב בלשון המקור בארמית:  כִּי רֶחִימְתִּין הֲוַת עֲזִיזִא אַפּוּתְיָא דְּסַפְסְרָא שְׁכִיבָן. הַשְתָה דְּלָא עֲזִיזָא רְחִימְתִּין, פּוּרְיָא בר שִׁיתִין גַּרְמִידֵי לָא סַגִּי לָן. התרגום הוא דברי בעל לאשתו: כאשר אהבתנו היתה עזה, יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב, ועכשיו שאהבתנו פסקה מלהיות עזה הרי גם מטה  בת ששים אמה צרה לנו ואינה מספיקה לנו. טוב לזכור אמרה זו כדי להעריך את הארץ  ואהבתה על ידי העם ואהבת אדם את חברו,כמובן גם אהבה אדם לבוראו.  זה אמור גם לגבי המשכן ביחס לקב"ה: כאשר המשכן איננו אלא צריף מעצים הספיק לקב"ה כשאהבת שוררת בקרב העם. משהאהבה נעלמת שום בית מקדש לא יספיק על זה נאמר:  כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הָדֹם רגלי, אי-זה  בית אשר תבנו לי ואי-זה מקום מנוחתי. (ישעיה סו/א)  בהיותנו ראויים  למדינתנו נתגבר על כל הקשיים ולא נתנהג כפי שבטא זאת הנביא: וישכח ישראל את עשהו ויבן היכלות (הושע ח/יד) ובחר בארצות הגויים ברדפו אחר תאוותיו ובחר בחיי שעה במקום חיי נצח.  וזנח את המידות הטובות שחז"ל מנו: אמונה, צדקה, חסידות ואריכות רוח.  ואילו לנפש האדם יש שלוש תכונות:  מחשבה , תאוה, ורציה כפי שכבר נאמר על האדם לזכור כי מול התכונות שנמנו יש לאדם ראש, לב ובטן.  תכונות אלו הם בידי האדם בעזרתם יכול להגיע לפסגת הטוב והמוסרי. זה טוב לו וטוב לעמו ובכך שומר על חסנו של עמנו מול שונאיו הרבים.

בְּעוֹד עַמֶּנוּ נַע וָנַד בַּמִּדְבַּר  חֲסַר מוֹלֶדֶת

הֵקִים מִשְכָּן הָיְתָה  זוֹ עֲשִׂיָּה מְעוֹדֶדֶת

כִּי  יָדוֹעַ יָדַע שֶׁהוּא  צוֹעֵד יָשָׁר לַמַּטָּרָה

וּבִבְרוֹא ה' הָעוֹלָם גָם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בָּרָא

יָצָא הָעָם מִמִּצְרָיִם אָז לְמַטָּרָה מֻצְהֶרֶת

לַעֲבוֹד הָאֱלֹהִים בְדרְכּוֹ אֶל אֶרֶץ נֶהֱדֶרֶת

רוּחַ הַהִתְנַדְבּוּת  נִכְּרָה בּהֲקָמַת הַמִשְכָּן

כִּי רָצָה לְהוֹדוֹת  לָה' וּלְהַקְרִיב לוֹ קָרְבָּן

וְכך אַמְרוּ נְבִיאֵינוּ בָּעֶת וּבַזְמָן

ה' אֵינֶנּוּ חָפֵץ בְּקָרְבָּנוֹת חָפֵץ  בְּלֶב טָהוֹר

לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙  רָצָה לְעַמּוֹ לאמוֹר

לא עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים

רַק לֵב טָהוֹר אֱמוּנָה כֵּנָה  וַאֲהָבַת אָחִים

אָזי כֹּל צַר וְאויב נַכֶּה  וְגָם נֵדַע לְהַחֲרִים

אוֹיֶבים מְזַנְבִים  בַחֲלָשִׁים ומִתְגּוֹשֶׁשִׁים

בְּאֵין מִקְדָּש בְּמוֹרִיָּה אוֹ מִשְׁכַּן   אין נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל או מַנְהִיג מְחֻנָּן

ומצפון אוֹרֵב לנו הַשָּׂטַן מִפָּרָס   וּמִבִּפְנִים יש עֲמָלֶקִים אַנְשֵׁי חָמָס

אָנו עֲסוּקִים בְּכִנּוּן שִׁלְטוֹן בְּהוֹן  מִבְּלִי לָדַעַת מָתַי הַשָּׁלוֹם יִכּוֹן

עוּרוּ אָחִים  וְהֲבִינוּ לָמָה בַּמִּדְבַּר תָּעִינוּ