בס"ד

פרשת השבוע ויגש

ה' בטבת תשע"ח  (23/12/2017)

מאת אברהם הללי עו"ד

שבת שלום  קהל קדוש.

תּוֹכֵחָה לֹא נָקָם

הִגִיעוּ מָיִם עַד נֶפֶשׁ וּמָה יֵשׁ עוֹד

הֲרֵי כֹּל אֲחֵי יוֹסֵף סַגְדּוּ לוֹ סָגוֹד

אַף  חָלוֹם הָאֲלֻמּוֹת הִתְגַשֵּם גָּם

וְהָאָחִים פַּרְעוּ חוֹבָם עַל מַעֲלָלָם

וַיִגַּשׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר

עַד אָנָא  תִתְעַלֵּל  וַעֲלִילָה תַעְלִיל

לֹא נוּכַל  שֵׂאת  עוֹד וְגָם לֹא נָכִיל

עוֹד אָבְדָּן  אֵין אָבִינוּ  יוּכַל שֵאת

כִי כָּמוֹךָ כְפַרְעֹה תְּשַׁלֵּם עַל חֵטְא

אִם אֶת אָבִינוּ תְמוֹטֵט

כִּי  הִתְעַמְרוּת יוֹסֵף בְאֵחָיו גַּבְרָה

בְּרַם סֶבֶל אָבִיו אָת גַאְוָתוֹ שַׁבְרָה

צַף לוֹ הָרֶגֶשׁ וְזֶה  מוֹטֵט  הָאִפּוּק

וְיוֹסֵף קִבֵּל  אֶת הַתּוֹכֵחָה בִּסִפּוּק

קַם וְקִבֵּל אֵחָיו בְּחִבּוּק

מנהיגות יהודה ושבירת התחזות יוסף

השם יהודה עתיד לקבל משמעות משמעותית מאד בחיי עם ישראל. כי עתידה לקום ממלכה בשם יהודה וחלק מצאצאי יעקב שירדו מן הארץ מרצון או בגרוש אל מחוץ לממלכת יהודה יִוַדְעו בכינוי "יהודי", כשם שאזרח צרפת יקרא "צַרְפָתִי" ואזרח יון יִקַּרֵא "יְוָנִי" וכן הלאה. ברם אנו עוסקים כאן ביהודה בן יעקב עצמו בטרם בני ישראל-יעקב נהיו לעם ישראל , יהודה זכה מאת השם במנהיגות וזה קבל ביטוי, כבר בהתיצבו עם אחיו במצרים בפני יוסף שהוא המשנה לפרעה. כאמור יוסף זיהה את יהודה כְּאָחִיו שעומד מוּלֹו בְּאֹמֶץ רב, כמנהיג, בעוד אחיו ראובן הבכור לא נשמע קולו. יוסף במפגש זה ידע כי הוא הגדיש את הסאה בְּהִתְעַמְרוֹ בְּאֵחָיו ביודעו שזהותו לא נודעה להם, אלא בשלב זה יוסף היה במצב שלא יכול היה להתאפק ולהסתיר זהותו אֶל אֵחָיו. רגע השיא היתה כאשר: ויגש אליו (אל יוסף) יהודה ויאמר(מד/יה) כאשר דברו נשמע כמו איום סמוי. רש"י אומר כי מכאן ואילך חל שנוי ביחס לשליט המתנכל להם אחיהם יוסף מבלי לדעת זהותו. מכאן ואילך התקצר הזמן עד שתתגלה זהותו ביחוד כאשר יהודה חוזר ומתאר את כל ההתרחשות שהתרחשה בבואם למצרים דוקא עם יוסף. השיא היה כאשר אמר יהודה ליוסף, כי בהחזיקו בבנימין הוא גורם צער רב לאביו ומקצר את חייו כי כאשר: נשוב אל אבינו ויראה: כי אין הנער ומת לכן מציע יהודה את עצמו להיות מוחזק כבן ערובה במקום בנימין , כי יהודה עָרַב לבנימין . באמרו: ועתה (מבקש יהודה כך) ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו(מה/לא,,לג) כאן נשבר ולא יָכֹל יוסף להתאפק.…(מה/א)  ויתן את קולו בבכי… (מה/ב) ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי? (מה/ג) נשבר וַיֵּבְךְּ. אפשר גם שיוסף חשש פן יתפרץ יהודה ויהיה יוסף חיב להענישו בפני המצרים, לכן החליט יוסף להחסף בפני אֵחָיו וגלה להם כי הוא יוסף ובקשם לאחר שהוציא את המצרים מן המקום לגשת אליו מדוע? רש"י נותן לכך משמעות מיוחדת ומתאר זאת כך:  קרא להם בְּלָשׁון רַכָּה ותחנונים והראה להם שהוא מָהוּל (מלשון מילה) כי הרי הוא מדבר אליהם בלשון הקדש ואלה סימנים יחודיים רק לצאצאי יעקב, אז נאמר: ויתן את קולו בבכי. . . .(מה/ב)  ויפל על צוארי בנימין אחיו וַיֵבְךְּ ובנימין בכה על צואריו וינשק לכל אחיו וַיֵבְךְּ. . . (מה/יד). גם במצב זה לא התנתק יוסף מהרגלו להתהדר ולהעמיד עצמו שליט עליון באמרו להם: אל תֵּעַצְבּוּ ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם.(מה/ה)      

הבטחת אלהים לאברהם הולכת ומתגשמת

התגשמות חלום יוסף קשורה בהבטחת אלהים אל אברהם שֶׁנְּתָנָהּ לו בעת שעשה לעצמו ברית מילה, באמרו לו: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה…, יוסף ידע שהוא חביב על אלהים ולא רק זה אלא שהוא נתחבב על פרעה, לכן רצה יוסף להגשים חלומו השני שהשמש והירח ואחד הכוכבים ישתחוו לו, לכן האיץ יוסף באחיו להביא את אביו ואת כל צאצאיו אתו למצרים ובכך מתקים דבר אלהים לסבו אברהם. דבר אחר אשר להקיש ממנו לימינו מתרחשויות יוסף עם אחיו וירידת יעקב וצאצאיו למצרים, כי כאשר יורד אחד הילדים מהארץ, סופו שיוריד אליו גם את יתר המשפחה. בעוד כאן הירידה מן הארץ היא גזרה מן השמים לא כך בימינו. בּעניננו מתרחש תהליך של ירידת של כל המשפחה באמור יוסף לאחיו: מהרו ועלו אל אבי ואמרתם…. רדה אלי אל תעמד וישבת בארץ גשן והיית קרוב אלי…(מה/ט,י). יוסף לא מודע לכך שירידת אביו וצאצאיו מהוה גזרה להשתעבד כי לא לעולם חֹסֶן. אלא שירידה זו מוגבלת ויזכו הם לחיי רְוָחָה, אך סופם שיהיו עבדים לפרעה. יעקב לא שש לרדת למצרים, ברם אלהים אמר לו בחזיון לילה: אנכי האל אלהי אביך אל תירא מִרְדָה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה (מו/ב,ג) , כי נגזר שגר יהיה זרעך בארץ לא להם כלומר "יגורו" שם בלבד ולא ישבו קבע. זאת אנו נראה בפרשת בחקותי וגם בדברי נביא הגולה שמואל, משום כך לא ננקטה לשון ישיבת קבע במצרים אלא לשון מגורים ארעיים בלבד. דבר אחר עולה מדברי יוסף שלא היה לו אמון בדברי אֵחָיו בעת שהתודע אליהם, לכן שוב שאל: הַעוֹד אָבִי חָי? (מה/ג) . שאלה זו כבר נשאלה קודם לכן:"…השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי?."(מקץ מג/כז) הספק נובע מכך שהאחים לא ספרו לו את האמת על אשר הם עוללו לו ליוסף. לכן רצה שאחיו יְיַדְעוּ את יעקב אביו מה עלה בגורלו שלו בצוותו אותם לאמור: כה אמר בנך יוסף שָׂמָנִי אלהים לאדון לכל המצרים רדה אלי אל תעמד …וישימני  אלהים לאב  לפרעה.( מה/ח)  לאב , כלומר  לאבי המלך. מכאן יודעים אנו כי היציאה מן הארץ לארץ אחרת היא "ירידה" תרתי משמע, ולבוא  לארץ זו "עליה" תרתי משמע, לכן אמר יוסף: וַעֲלוּ אל אבי (מה/ט) אל ארץ כנען להורידו אלי.  

סבת הירידה מן הארץ כלכלית

עלו בני יעקב ממצרים אל אביהם יעקב לארץ כנען, זאת אחרי שהתודעו ליוסף וראו כי אחיהם הגשים חלומותיו והוא נהיה שליט מצרים כמוהו כפרעה. בבואם אל אביהם גלו לו כי יוסף אחיהם לא טָרוֹף טוֹרַף, הוא חי ולא רק זאת, אלא שהוא מושל בכל ארץ מצרים בכל יעקב קבל הלם שנאמר: וַיָּפָג לִבּוֹ , כי לא האמין להם (מו/כו) כלומר כמעט ולבו (כאן במשמע נשמתו) פַּג מִקִרְבּוֹ (התנדף מקרבו) היה צורך להראות לו את העגלות ששלח לו יוסף לשאת אותו ולהביא אליו למצרים, כדי להאמין. למרות זאת חוזר ושואל אותם: רַב (די) עוד יוסף בני חי? (מו/כח) יעקב רצה בטרם ילך לעולמו לראות את יוסף שאהב מאד, אלא שהוא כבעל נסיון רע עם לבן, חשש מפרעה כי ידע  שאין אמונה בעריצים כפרעה. מיד מהר יעקב לבאר שבע להודות לאלהי ישראל על שזכה אותו לראות את בנו, ובקש גם לקבל ברכת אלהים ברדתו מן הארץ כפי שזה היה כאשר ירד לפדן ארם ושב משם לארץ כנען, רצה עתה כאז שאלהים ילוה אותו ברדתו (בצאתו) מן הארץ ובעלותו (ובשובו) אליה. ואכן אלהים נגלה ליעקב ואמר לו: אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם , אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. (מז/ג,ד) רק אז נאות יעקב לרדת מן הארץ ירידה ארעית. והדבר שדרבן אותו לירידה רצונו לפגוש את יוסף שהיה עד לאותה עת מת שקם לתחיה, לא רק אלא שהוא משנה למלך מצרים לפרעה ועל פיו ישק דבר. זה שדרבנו להסכים לרדת מן הארץ למצרים וכל צאצאיו עמו, נשותיו ילדיו ונשות ילדיו וילדי ילדיהם, ששמותיהם פורטו ומספרם היה שבעים נפש. בבוא יעקב למצרים יצא יוסף לקראתו שנאמר: ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד. ויאמר ישראל (יעקב) אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (מז/כט,ל) יוסף הדריך את אביו ואת אחיו בעמדם בפני פרעה לומר: רועי צאן עבדיך גם אנחנו גם אבותינו , לגור בארץ באנו (לישיבה ארעית למגורים בלבד),זאת, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גֹּשֶׁן (מז/ג,ד). אנו רואים כאן שהירידה מן הארץ היתה לצורך רוחה, שמסתימת בשעבוד שנאמר: ויעבידו אותם (את בני ישראל) בפרך. גם פרעה שכח את יוסף שהעשירֹ את בית פרעה. פרעה נראה מודאג בשאלה הדמוגראפית כי בני יעקב התרבו מאד לכן עשה לצמצום מספרם וגזר: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. (שמות א/כב) וההמשך יבוא.

לסכום צריך לחזור וללמוד מה עלה בגורל יורדי מצרימה, תחילה דשנים ורעננים חיו בארץ גֹּשֶן וסופם היו לעבדים. ספור יוסף אינו אלא ספור "החטא וענשו", זה שקרה לעמנו לאורך הדורות, הגרו ושלמו בחרותם ונפשם ותרומתם, ועמלם שם היו כלא היו, הם שמשו תמיד שעיר לעזאזל.

זֹאת אַזְהָרָה פַּעַם אַחַר פַּעַם     שֶׁהַטּוֹב בַּמַעֲדָנִים שָׁם סַר טַעַם

עָדִיף  לְאֱכוֹל מִדֹּחַן  הָאָרֶץ     וְלֹא מִמַּעֲדָן בַּנֶּכַר מְעֻרַב שֶׁרֶץ

גָם אִם הַיּוֹרֶד מְחָכְמָתוֹ תוֹרֵם     בְּעֵת צָרָה יִהְיֶה הוֹא תָּמִיד אָשֵׁם

וְהַיּוֹרֶד יְמָהֵר וְאֶת עַצְמוֹ יַלְקֶה    כְּאָשֵׁם בִּלְעָדִי עַל חֵטְא מָהֶר יַכֶּה

אָז אַל תִּבְטַח בִּנְדִּיבִים כִּי לַשַּׁוְא לָהֵם תְּחַכֶּה

כִּי כְּפוּי טוֹבָה יָשִׂים צַדִּיק רָשָׁע    וְעַל לֹא עַוֶל בְּכַפּוֹ הוּא יִהְיֶה מֻרְשַׁע

וּבְצָרָתָם  הֶמָּה  יְחַפְּשׂוּ  אָשֶׁם    לֹא חַם וְלֹא יֶפֶת הֶאָשֶׁם יִהְיֶה שֵׁם

וְיֵשׁ מִי שֶׁמַכֶּה וְגָם מְִתאוֹנֵן    וּמַעֲמִיד  פְּנֵי  מֻכֶּה  וּמִתְלוֹנֵן
וְלַשַּׁוְא תִּבְכֶּה  וְתַזִיל דִּמְעָה    נָטַשְׁתָּ אֶרֶץ לְמַעַן  חַיֵּי שָעָה

דַּע אַף אִם יֵשׁ רָעָב בָּאָרֶץ תִּזְכֶה פֹּה לִרְוָחָה